זה מרגיש כמו התמודדות שלא תיגמר לעולם.
כל פעם כשנופלים הייאוש חודר עמוק יותר ואיתו ההבנה השכלית שאין לוותר.
מרגיש צבוע כלפי החברה מנסה להראות גבר ולמחות את העצבות מההתמודדות הקשה.
השנים עוברות, והשינוי נראה רחוק.
נשארה רק אמונה בכך, שהאל יעזור בהכרח.
חושש מהנפילה הבאה פחד אימים,מהרגשת ריקנות ושטחיות שוחקת אבנים.
רוצה להישאר בבונקר מוגן מיצר הרע שמא אפול בבור ופחים.
רוצה, מבקש, רק שלא להתייאש.
כמעט עשור עבר מהפעם הראשונה.
די, מספיק כמה אפשר?!
נתנו לי "טיפ" שלא אפול, כדי שאת היצר אוציא ממשעול.
לא לחשוב כלל על הנושא, שאת ליבי עושה נוגה.
אך מה גדול הרצון לגדול, שעקב כך שרעפי השוא תמיד עולות במחול.
מהילת הגוף בנפש גורמת להתחבטות עוצמתית.
מה רע ומה טוב מה מר ומה מתוק.
מה גורם עונג ומה מכאוב.
מתי לדבר ומתי כדאי לשתוק.
מתי עונג ומתי איפוק.
יום חולף ועוד יום, ואיתו הרצון לחיות חלום.
אנו רצים שואפים לגדול והם רצים אך רק כביכול.
אבל מה נעשה, כי זמן רב קונה גדולה כזו אשר אין לה משנה.
אנו נפעל לפי כוחנו, באמונה ובהשכל נעבוד בוראנו.
נאנק מהרהורים אסורים, תאווה ללא מעצורים.
זוהי רק ביטוי לאהבה, אשר בלבנו סוערת בעוצמתה.
צריך להיות חזק ברוח לא בכוח, כי ללא ללא חוזק כזה נמהר לברוח.
לחוזק הנפש צריך לשמוח, במה שיש ובה' לבטוח.
