קטע יפה שכתבתי לפני כמה ימים, בעת שחשבתי על המסע שלי:
יום #60
אני לא זוכר מתי התחיל כל הסיפור הזה. אי שם בגיל 12 כשהייתי צעיר מדי בשביל לדעת שלא הכי כשר לגעת בגוף שלי, כשלא ידעתי על דכדוך יומיומי, כשהייתי מאוד תמים. ואז יום אחד תוך כדי המשחק כשהגזמתי עם הכיף שבזה, התחיל המסע שלי להכיר את בגרותי, וזה היה כ"כ מוזר. בהתחלה זה היה כיף אבל הייתה לי תחושה לא טובה לגבי זה. לא זוכר מתי גיליתי שזה אסור, אבל זה כנראה היה מאוחר מדי או קשה מדי.
בכיתה ח' למדנו קצת על האיסור ועל כל מיני איסורים קשורים, וחלקו לנו דפים שמסבירים את החומרה. אני זוכר שהבטחתי לעצמי לקרוא את הדפים כל פעם שזה קורה לי, אבל כנראה כבר הייתי מכור וזה לא הצליח למנוע ממני את החטא.
מאז זה היה שגרה במשך 7 שנים וחצי, כל ימי נערותי והתבגרותי, לפעמים על בסיס יומי, לפעמים על בסיס שבועי ובתקופות הטובות על בסיס דו-שבועי. במשך כל התקופה שמתי לעצמי הגבלות וקווים אדומים שאותם לא עברתי כמעט אף פעם (למשל, שבת מחוץ לתחום, או הישיבה מחוץ לתחום בתקופות הפחות־גרועות), וגם לא הייתי צופה בסרטונים כמעט מעולם, אם מחמת חוסר הישג יד ואם מחמת תחושה שזה גרוע מדי.
התחושות אחרי כל פעם היו מדכאות וקשות. אני אדם די אופטימי אז העצבות לא סיבבה לי את כל היום, אבל בעיקר בתפילות ובשעות הלילה זה תפס את דעתי ואת רגשותיי. תמיד אחרי כל נפילה הרגשתי כמה זה לא היה שווה, ואיך היצר משך אותי, והייתי מייסר את עצמי על זה שאני חלש מכדי להמנע מהפעם הבאה שזה יקרה. תמיד ידעתי שתהיה פעם הבאה ושאני לא אצא מזה היום, וזה גם מנע ממני לעשות תשובה שלימה. אני לא בטוח שטעיתי בחוסר הרצון לשקר לעצמי ולה' שמחר יהיה אחרת כשאני יודע בוודאות שזה חזק ממני ותהיה מחר עוד נפילה. התקוממתי בתוכי נגד אמירות שאפשר פשוט להחליט יום אחד שזהו. אמירות כמו "הוא מאש ואני בשר ודם" נגעו בי מאוד, ובפרט בשירו של אודי דוידי שהקריאה כ"כ ממשית בו, וגם עכשיו כשאני כותב עולה לי דמעה.
כל וידוי מחדש אני מתפרק ב"פגמנו" או ב"שחתנו". הבכי כל יום כיפור מחדש, כשאני יודע שאני עמוק בבוץ ואני מנסה להתעלם ולהציג לעצמי ולה' את הצד החיובי שלי שבכל יתר תרי"ב המצוות (לא מתיימר להגיד שאני מושלם, אבל חטא ברמה כזאת לא היה לי בשום מצווה אחרת, אני לא אוכל חזיר או מחלל שבת). הרצון לקדושה, החזק כ"כ, שבתוכי שרוצה לצאת אבל כל פעם נשבר מחדש, ומנסה להתעלם מהפיצול אישיות הזה.
לפעמים תחושת הפיצול אישיות הזאת גרמה לי לחשוב על אמונתי אם היא נכונה, ואם אני באמת מאמין בזה. שמעתי בתוכי את קולו של אליהו הנביא קורא לי "עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים? אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו!". עלו בי גם מחשבות ללכת אחרי הבעל, אבל תמיד ידעתי, לפעמים תוך כדי המחשבה ולפעמים אחריה, שזו לא האמת שלי ולא האמת האבסולוטית.
המסע הוא ארוך ואני לא זוכר כל שלב וגם אם כן לא אספר כל שלב וכל יום (אם כי בשמיים בטוח כל יום הוא חטא עצום). הצד השווה שבכל אותן 7 שנים וחצי היו עליות ומורדות, והיו דברים שחיזקו את רוחי למשך כמה שבועות או חודשים והורידו את התדירות, אך היו תקופות שזה היה חלק משגרת יומי. בכל אותן שנים לא קוויתי לראות את הסוף. הבטחתי לעצמי שבחתונה אצליח לגבור על זה איכשהו, ואתענה כדי לשכוח את עברי הקשה.
עד זמן חורף השנה ואני בן 19.5. ישבתי בבית המדרש בשעות הלילה הקטנות, השקטות והיפות, למדתי קצת הלכות, וראיתי את ההלכה שאדםצריך להתחתן עד גיל 20, ומי שלא נשא אשה עד גיל 20 היו מנדים אותו מירושלים ולא מתירים לו לישון שם. אחד הטעמים לכך היה שאדם לא נענש על חטאיו עד גיל 20 בדיני שמיים. זה הצטרף לעוד אמירה ששמעתי (ואני לא סגור על המקור) שבגיל 20 האדם מקבל את הנשמה (כמו שבגיל 13 את הרוח, ובלידה את הנפש). ואז פתאום הבנתי - מבחינת השמיים אני לא חוטא ולא פושע. בשמיים מבינים אותי שאני בסה"כ ילד שנבוך במעשיו ולא באמת יודע לשלוט בעצמי ועוד לא למד וקיבל את הכלים לזה. (כמובן שאני לא באמת לתת לגיטימציה לאף נער אחר לחטוא, אבל זה כ"כ חיזק אותי שזה שווה את זה). יש מישהו שמבין אותי!
באותו רגע גמלה החלטה בלבי שמגיל 20 אני נקי ויהי מה.
התחלתי לתכנן את המסלול ההדרגתי עד גיל 20. בהתחלה שבוע, אחרי כן שבועיים, אחרי כן חודש, ומאז נקי לתמיד! לא רק שהמחשבה הזאת לא הפחידה אותי, היא אפילו הוסיפה לי כוחות - לראות את קצה המנהרה.
ואז הגעתי לגיל 20. בתפילת ערבית של יום ההולדת, אחרי תפילה של 20 דקות קיבלתי על עצמי תשובה גמורה מאהבה, והתפללתי לה' שיסייע בידי לעשות רצונו, הבא להטהר מסייעים בידו, וביקשתי בדמעות סליחה על כל מה שהיה עד היום (והנה שוב בכתיבה הדמעות עולות), וידוי, חרטה, קבלה לעתיד, ועזיבת החטא. הגדרתי לעצמי קווים אדומים - אין פלאפון בשירותים, אני שומר על כל סייגי חז"ל ואיסורי התורה, לא מקשה עצמי לדעת, לא אוחז באמה ומשתין, לא מהרהר ח"ו הרהורים רעים, לא רואה מראות אסורות, לא מסתכל בזרת קטנה של אשה לשם הנאה, וכך גם לא מגיע לידי העבירה החמורה.
והנה היום אני בן 20 וחודשיים, והיו קשיים והיו נפילות קטנות בסייגים האחרונים, אבל אני נקי, ואני אופטימי ומקווה להשאר כך. אני מכיר כ"כ טוב את היצר שלי ומה מפיל אותי, כך שהכל תלוי בי עכשיו אם להמשיך בזה או לא. הכנתי לי רשימה של עצות שמתאימות לי אם אהיה בסיטואציה הכי קרובה לנפילה, ואני מקווה שהיא תעזור אם אגיע לשם. ואני יודע שיכול להיות שאפול שוב למקומות הקשים, אבל Never Again. אני לוחם מהיום, אני יודע שאני מסוגל להיות נקי חודשיים!!! הפנים שלי לעתיד טוב יותר, לחיים מאושרים, לחיי משפחה טובים עם אשתי שאזכה לה בעז"ה. זהו, מקווה שהפחתי קצת אופטימיות ושמחה.
ובאשר למה שאני עושה פה באתר, נזכרתי בקיומו (רב המליץ לי עליו לפני כן, אבל לא יצא לי לפתוח אותו, צריך אומץ) רק לאחר שהתחלתי את הנקיון, אבל החלטתי להרשם כדי לקבל קצת חיזוקים ולהקשיב לשיתופים של חברים שמזדהים איתי ואני יכול להזדהות איתם.
