חדש כאן. משתף בדברים שרשמתי לעצמי לפני כמה דקות:
אני מרגיש כל כך טמא. כל כך מגעיל ושפל.כבר חשבתי לעצמי שאני במקום אחר, ששמתי את ההתמודדויות מאחוריי ושכרגע אני בתנועת עלייה והתקדמות.אבל נפלתי היום כל כך חזק. אולי כמו שמעולם לא נפלתי.אפילו אין בי את היכולת לבכות. מה זה יועיל? אני מיואש מעצמי ואין בי שום כוחות.חסמתי כמעט כל דבר מסיח בפלאפון כדי להתרכז בעיסוקים מהותיים וחשובים. ובכל זאת, הצלחתי כמו תמיד לבזבז את הזמן על שטויות גמורות.דווקא בגלל זה אני כך כך מאוכזב.מכך שאעשה הכל בשביל לחמוק מהדברים החשובים. עושה הכל כדי ליפול לתאוות וליצרים הנמוכים שבי.פשוט שעות ישבתי בחוסר מעש.ישבתי שעות כדי לנסות לדלות תכנים מיניים מפירצות באינטרנט.זהו? אין לי תעסוקה מחייבת ואני מגיע למקומות האלו?מה שווה כל הלימוד בישיבה אם כשאני נמצא לבד בבית זה מה שאני עושה?כן, ׳פנימיות הרצון ועצם האכזבה העצמית דווקא הם המצביעים על השאיפה הפנימית של הנשמה לטוב׳.׳דווקא הנפילות הן המכווינות אותנו לבסוף אל התיקון׳.
I don’t care.כנראה שהנשמה לא רוצה מספיק כדי להתגבר.מודעת ורואה את המתרחש ובכל זאת שותקת שתיקה רועמת ומאפשרת לחטא לחגוג.אני כבר באפיסת כוחות. באמת אין לי כוח. באמת שאין.לא אכפת לי שביומיום יש לי תמיד שאיפה לטוב ושאני משתדל לעסוק הרבה בעשיית חסדים.המעשים הטובים טובים בלהסית אותי בעת פעולתם.אך למה כשאני בבית לבד והבחירה בידיי אני מגיע למקומות שפלים שכאלו? תיאורטית אני מבין למה זה הגיוני יותר, למה זה קשה יותר. אבל למה אני נופל כמו אידיוט. באמת אידיוט. אידיוט אידיוט אידיוט.׳אל תשנא את עצמך, אתה באמת אדם טוב׳.׳לכל אחד יש נפילות, ואתה יודע שאתה לא רוצה בהן׳.לא מעודד אותי בכלל כרגע. אני מיואש ולא יודע מה לעשות עם עצמי. לא במובן אובדני, אלא באמת לא יודע מה אני עושה עם עצמי.אין לי חשק לקום מהספה הארורה וגם אין לי חשק להקליד את המילים האלו.הגרון שלי חנוק והעיניים צורבות.׳החזירנו בתשובה שלמה לפניך׳ התפללתי מעומק לב לפני שבוע בדיוק בישיבה.בימים אלו של אלול עוד הרגשתי טוב עם עצמי, לאחר שתקופה מסוימת לא נפלתי והעתיד היה נראה חיובי מאוד.קיבלתי כאפה לפנים.ה׳, מתשובה שלמה החזרתני לבור תחתיות. לשפל מדרגה.ומה זה עוזר שאני כותב את המילים האלו?הייתי מודע במשך כל היום האחרון ובכל זאת המשכתי בהתבטלות. ידעתי את מקומי ובכל זאת המשכתי ליפול מטה בצניחה חופשית.לא התפללתי כבר חמש תפילות רצופות במניין.את מנחה וערבית של אתמול ושל היום לא התפללתי כלל.בחלקן כי ישנתי ובחלקן כי לא יכולתי לעמוד מול ה׳ בזיוף כה גדול.להיכן ממשיכים, כשרגע לאחר בקשת מחילה ביקשתי את הרע?מה עושים לאחר שהחרבתי את כל שחשבתי שבניתי?איך שמחים ורוקדים בעוד פחות משבוע בתורה כשאני כל כך רחוק ממנה?באמת שאיני יודע.
***
לא יודע בדיוק מה אני מבקש. בעיקר שיתפתי את שעל לבי.
אשמח אם יש לכם המלצות לשיטת פעולה.
הנפילות מפריעות לי מאוד כאשר הן מגיעות ומורידות אותי מטה.
לרוב אני לא בתודעה הזו של תחושת אכזבה עמוקה.
בין אם כי החטא תוקף לעיתים יותר רחוקות או בין אם כי התרגלתי לבואו.
לא פחות מכך (ואולי בעיקר) מפריעה לי הדחיינות הבאה יחד עם הנפילה יד ביד, ואולי היא המאפשרת אותה.
כמה שאנסה להתנתק ממסיחים כדי להתרכז בדברים שחשובים לי, בסוף אמצא דרך אל הדחיינות. לפעמים בהתבטלות ולפעמים בהסתת מבטי אל היצר הרע בדמויות שונות.
לא יודע אם גם לבעיה הזו אוכל למצוא כאן פיתרון.
זה על קצה המזלג.
תודה אם קראתם.
