לא יודע איפה אני עומד כרגע ומה אני רוצה כרגע.
התחלתי בערך מגיל 13 במקרה מהטלויזיה. מאז זה נמשך לעיתים די תכופות. זה המשיך כך, שנים שבהם הייתי כ"כ שבור (בעיקר אינטרנט). מרגיש את עצמי חי בשני עולמות. צבוע. המשכתי לישיבת הסדר והלאה. ב"ה לא עמדתי בנסיונות יותר קשים, כלומר זה היה נטו אוננות, לא משהו מעבר.
ואז הגיעה השנה שסיימתי את הישיבה והייתי בבית לבד כמעט כל השנה. בשלב כלשהו הדמעות התייבשו, ההבטחות כבר נשמעו חסרי תועלת. ומאז אני כמעט שלא מרגיש שום דבר. רואה בזה נטו צורך לפרוק לחץ, הבכי וההרגשה האפסית נעלמו. די נשארתי ברמה השכלית של- אל תעשה את זה, ואחרי שזה קורה- מה שאפשר לעשות עכשיו זה להתקדם ולהשתדל שזה לא יקרה שוב.
למה בכל זאת אני כותב? בעיקר משני דברים: 1) דחיתי את הכניסה לעולם הדייטים בגלל שלא רציתי להגיע ולשקר לאדם שמולי בפנים. בסופו של דבר כן נכנסתי, אם כי אני עדיין סולד מהצביעות (לדעתי) שבפגישה עם מישהי שכביכול מקבלת חתול בשק.
2) תמיד חכיתי לסיטואציה בחיים שבו אני אגיד, מפה אתה חייב להשתנות. היא קרתה.. ועדיין לא השתנתי. זה גרם לי להבין שיש כאן בעיה שורשית בכל רובד בחיים שלי שאני לא מטפל.
אולי פוסט קצת לא שגרתי. אין פה יותר מדי חרטות. אני כן מרגיש חרטה בשכל, אבל בלב לא מרגיש כלום. כאילו הוא כבר לא יודע איך זה אמור להרגיש..
כיום אני נופל אחת לשבועיים-שלוש כאשר מרגיש צורך ביולוגי-נפשי שגורם לי לתאווה, וגם זה רק כאשר אני נמצא בבית, אם לדוג' אני נמצא בפנימיה שבה אני עובד אין לי את הצורך הזה.
האם במקום שאני נמצא אני יכול לבצע את השינוי? אני מתכוון להתחיל באתגר 90 יום ואני לא יודע אם בגישה הנוכחית אצליח. גם אין בי את הלהט שאני רואה אצל אנשים בפורום מכל עבר..
