אני נשוי ואב ל2 ילדים. אברך, לומד הרבה תורה בהשתדלות גדולה. כבר הרבה שנים, מאז כיתה י' שאני תקוע עם הדבר הזה. זה התחיל בקטנה, וזה לא עוצר לעולם. א"א לספור את הפעמים שהבטחתי שלא יקרה יותר וכבר באותו יום או יום אחרי נפלתי שוב. א"א לספור את התחבולות שניסיתי וכלום לא הצליח. הרבה פעמים אני מרגיש שזה יותר חזק ממני ואני מיואש מאד. אפילו כששכן תפס אותי והייתי בטוח שבזה זה יפסיק, כלום לא עזר. התקנתי רימון בבית ונטרלתי את האלחוטי במחשב אבל כל פעם יש דרך אחרת. לפעמים אני חולם, מתי כבר אהיה נורמלי ולא חולה? שמעתי פעם מרב פסיכולוג שזו העבירה העצובה ביותר. כל מי שנמצא בה עצוב. עצוב כי הוא הורס את עצמו, את הילדים ואת המשפחה. עצוב כי רגע אחרי הנפילה אתה מלא דיכאון וכועס איך לא זכרת רגע לפני את הכעס וההשפלה שתרגיש אחרי. אני לא מבין לפעמים מה רוצים ממנו בשמים, איך רוצים שנתגבר. הייתי שמח אם היה כאן מישהו במצב כמוני שנוכל לדבר יחד במייל ואולי בהמשך בטלפון וכך נוכל לעזור אחד לשני. 

אוי כמה כאב יש בתוך הדברים שלך. הכאב הזה כל כך מוכר לי.

אני יכול רק לעודד אותך, שבתובנות שלך אתה כבר מתחיל את הצעד הראשון החוצה.

אשמח ללכת איתך יד ביד בדרך העולה בית אל. שלח לי פרטים באישי.

נעם

ברוך הבא חבר יקר, הגעת למקום הנכון בלי ספק.

אני רואה שאתה כותב על העבירה העצובה וגם מקווה שיש כאן מישהו במצב שלך, אז אכתוב לך קצת בנושא.

ידידי, זאת לא עבירה - זאת מחלה! אם זאת היתה עבירה, כבר מזמן הייתי מפסיק אותה, אבל לא יכולתי להפסיק כי זאת מחלה. רק כאשר קיבלתי תרופה למחלה - יכולתי סוף סוף להבריא.

וכן, ישנם כאן המון המון חברים חולים כמוך. כולנו עברנו את דרך הייסורים הזאת, אבל בחסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - גם מצאנו שיש פתרון ואפשר לצאת מהמחלה הזאת. אם תרצה - תוכל גם אתה.

בהצלחה חבר

איך כותבים למישהו באישי?

מתחת לשם החבר יש בועית קטנה של מסר אישי. תכתוב ותשלח.

itaita
ברוך הבא,
אני גם יחסית חדש פה התחלתי את מסע 90 הימים שנראה לי די מטורף ולא הגיוני אני ביום ה16 או ה 17 ומתחיל להרגיש חלש... לא יודע מה לומר חייב להמשיך בדרך ה' תן לי כוח!!!
כמוך גם אני מתמודד עם הדבר הנוראה הזה הדבר הכל כך עצוב הזה גם אני הייתי אברך ואב לשניים והיום ליותר ואמנם כבר לא אברך אבל עדיין סוחב את ההתמכרות הנוראית הזו.

התחושות שאתה מתאר כל כך מדברות אל ליבי אפילו הסיפורים, גם אותי פעם תפסו בעבודה!! הייתי במשרה די בכירה במקום שכולם היו דתיים הצלחתי איך שהוא לצאת מזה אבל זה ריסק אותי, הבושה שחושבים עלי שאני כזה, הידיע הפנימית שאני באמת כזה.
לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא ילך לבד הרבה הרבה זמן עד שפניתי לטיפול אישי אצל איש מקצוע הוא מאוד עזר לי אבל עדיין אני מרגיש  שזה לא נגמר אני גם רוצא להיות נורמלי!!

תחושת הריקנות הוואקום - התחושה ששאבו לך את הנשמה שנשראת ריק לגמרי איך מנשקים את הילדים אחרי זה איך אומרים מילה טובה לאישה....

אחי, תהיה חזק תאמין שאפשר כי אין ברירה והעיקר הגדול "לעולם לא ניכנע"!!!

אצלי זה אחרת.
כשנכנעתי התחלתי להחלים.
זה גם העיקר של 12 הצעדים.
בהצלחה!

shuki כתב on 13 אוג' 2012 10:06:

ידידי היקר,

תרשה לי להציג זווית אחרת לגמרי. אני לא חושב שאני חזק, אני ממש לא מאמין שאפשר, לא חושב שאין ברירה ובעיקר בעיקר אומר וזועק בקול גדול: "נכנעתי"!!!

במשך עשרים שנה חשבתי שאני חזק ושאפשר לנצח ובעיקר שאסור לי להכנע, אבל זה לא עזר. דוקא כאשר נכנעתי, פתאום - לראשונה בחיי - אני נקי ומאושר.

אם תרצה שארחיב ואסביר איך זה עובד - אשמח מאוד.

סוד,
כן, אתה צודק זה באמת נשמע יומרני ונשמע כאילו אני גיבור כזה "תהיה חזק"
אתה צודק לא לזה הייתה כוונתי... ואשמח שתרחיב...

אנסה.

במשך עשרים שנה חשבתי שיש לי בעיה של יצר הרע והייתי משוכנע שאני רק צריך יותר כח רצון. כל פעם ניסיתי לעשות תשובה, להבטיח, להישבע, לצום, ללכת למקווה וכן הלאה. זה אף פעם לא עזר ולא הבנתי למה. מה לא בסדר עם מה שאני עושה?

כאשר התרסקתי על הקרקעית, הגעתי לפסיכולוג ומשם לתכנית 12 הצעדים, והדבר הראשון שלמדתי הוא שאני פשוט חולה. אדם חולה לא זקוק לכח רצון אלא קודם כל לתרופה. לא משנה כמה אנסה חזק יותר וטוב יותר - אני רק יחמיר את המחלה, כיון שהמחלה הזאת לא מפחדת מכח רצון ולהיפך - היא מחפשת מאבק. כל מאבק רק מוסיף שמן למדורה.

לכן, הצעד הראשון היה בדיוק הפוך. במקום לומר לעצמי "אני יכול", הייתי צריך להיכנע. הצעד הראשון של 12 הצעדים אומר: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". באותו רגע שהודתי בכך, התחלתי בעצם את המסע לשפיות, ומאז בחסד אלוקים - לגמרי לא מובן מאליו - אני נקי 235 ימים, כל יום "רק להיום".