וואו אני בהלם
אני קורא את מה שכתבתי בפוסט הזה מלפני כמעט שנתיים
ואני בשוק של החיים
אחרי תקופה קשה שאני עובר
אני פתאום חושב למה עצרתי
למה נתתי לזה להשתלט עלי
--
אני רואה בעיניים שיש בי את הכוח לצלוח
יש בי את היושרה לדבר בכנות
אולי לא בצורה קוהרנטית - אבל למי איכפת ;-)
---
חבר תבין זה או שאתה נלחם למען חיים טובים או שאתה גמור!
נכון להיום שמתי חסימה על האייפון הסתרתי את ווצאפ ושמתי שם את כל הצ'אטים באופן שלא יתריאו (בשיחות נעולות)
ככה אין לי צילצולים מלבד מה שחשוב
ורק להיום אני אכנס רק באופן יזום לחפור בכל ההודעות
יש לי חולשה לפ**נו אני ממש לא יכול להפסיק
וזה בסדר לדעת שיש לי חולשה
---
שמעתי שלפני הרבה שנים בתקופת קום המדינה האנשים החלוצים (לא משנה שהם לא היו כשרים וכו) גרו בפחונים עם מחלות כמו מלריה וכו ואכלו אוכל בקושי רב וגם היו מלחמות וכו... בקיצור הם חיו בתת תנאים ובכול זאת הם היו מלאי שמחה וחיות, עד שאפילו בתמונות מאז רואים אותם שמחים.
נשאלת השאלה איך אדם יכול להיות בתנאי מחיה גרועים ולהיות מלא בשמחה ואושר?
התשובה לזה כי היה להם למה לחיות היתה להם מטרה בחיים.
כשיש לך למה לחיות הכל מתגמד
באותו העיניין מסופר על אדם אחד ממחנות העבודה של אושוויץ
שראו עליו שהוא מאושר.
כל הזמן טוב לו והוא מרומם מעל המצב הנורא שהוא ושאר הסובבבים אותו שרויים בו
פעם אחת שאלו אותו ממה אתה מאושר?
והתשובה המפתיעה שלו הייתה - כשהיינו בסלקציה ובאו לקחת את אישתי ביקשתי להחליף אותה
וסידרתי שבמקום שהיא תלקח למחנה אני נלקחתי והיא שוחררה (אני לא לגמרי מבין את הסיטואציה שהייתה שם אבל כך מסופר)
ומאז אני מאושר - במקום שאישתי אהובתי תהיה בסבל של המחנה, אני כאן והיא חופשיה.
לאדם הזה היה משמעות לחיים הוא חי במחנה כדי שאישתו תחיה ולא תמות תחת המאמץ של המחנה.
--
כאן אני רוצה לומר שלפעמים נראה שאין לי למה לחיות - ואני כאן להזכיר לעצמי שיש לי למה לחיות ושאני אדם טוב ואחראי - בן זוג ואב טוב - גם שאני לא שם לב לזה
