שלום לכולם! אני בן 26, נשוי חצי שנה.
(אני כותב בקצרה כי אני לא בטוח שזה הפורום המדויק בשביל סיפור ארוך, ולא רוצה לכתוב ולכתוב, אבל אם זה כן--השלמות יגיעו).

אני רואה להיות חי ושמח. זהו, רואה לחיות את העצמיות שלי, לפעול, לחייך באמת להיות בתוך הסיטואציות עד הסוף ולא להיות במחשבות. וכמובן, שהיהדות שלי תהיה חיה ופורה.

הסיפור בקצרה: מגיל 14 זה היה החסיפה הראשונה שלי לתמונות לא צנועות במחשב (היה סיסמה למחשב של ההורים, אז לא יכולתי להכינס מתי שבא לא מה שהגביר את התשוקה). שנים של תיכון שאני מנסה להפסיק, כי מרגיש לי טוב טוב בכלל--אבל לא יכול להפסיק. ובמקביל בעולם האמתי, היה לי אובססיה להסתכל על בנות--גם באופנים לא חוקיים ואפילו מסוכנים. ממש אובססיה.

בכיתה י"ב אמא שלי שמה לב שראיתי דברים בפלאפון שלה (קצה קרחון) אבל אז הסוד לא היה לגמרי שלי, ויכולתי לדבר עם אמא יותר על "נטספארק" ו"רימון" דברים שאמא לא הכירה בכלל. 

בישיבה האובססיה ירד בגלל שהייתי פחות חשוף לדברים ובנות--אבל ברגע שהייתי בבית, היה מתפרץ. באמת המרדף לתאווה יכל להיות משוגע: למשל: לחפש סוגיות בש"ס שמדברים על אישות/לדפדף בספרים כדי למצוא מילות רמז שמדבר בסצנה של מיניות/בדיקות תמונות וואטסאפ של בנות מיליון פעמים, לנסות לראות משהו מגרה...לא רוצה לפרט כאן, מיליון דברים.

בשיעור ד' שיתפתי חבר (מדריך כזה, שמבוגר ממני, והיה כבר נשוי), אחרי שעמדתי להתגייס והייתי עם סמארטפון לתקופה, ובאמת יצא משליטה. זה היה הפעם הראשונה שהשיתוף באמת היקל עליי באופן משמעותי. לא סיפרתי לו הכל, אבל סיפרתי הרבה. 

יותר מאוחר,יחד אנחנו התקנו webchaver במחשב שלי, שישלח לו דוחות כל יום על מה ראיתי וצפיתי באותו היום. לא צלח, וכבר אחרי כמה ימים חזרתי לראות מה שרציתי.

עוד דבר שעשיתי--בהתחלה חששתי, אבל הייתי מתקשר אליו אם הייתי נופל, כדי שהסוד לא יאכל אותי מבפנים.

בגיל 23/24 כזה כששוב הרגשתי שכל מה שעשיתי לא מצליח--נכנסתי לsa וגם sla, האנונימיים. שם לא ממש הצליח, 
כנראה בגלל שלא האמנתי שאני "עד כדי כך מכור" כמו רוב החברה ה"הזויים" שם. השתתפתי בהרבה פגישות sa ואפילו נסיתי להיות עם ספונסר לאיזו חודש...לא ממש הסתדרתי איתו, והפסקתי להגיע למפגשים, וגם בגלל שהייתי בהדרכה בפנימיה/מילואים/בבית של ההורים וכו' אף פעם לא היה לי מקום מפגש קבוע, אז לא היה לי עקביות ורצף.

בשנתיים האחרונות שיתפתי עוד אנשים, חברים: בסה"כ 5 חבר'ה, ותמיד היה לי הקלה כששיתפתי את הסוד. למרות שאף פעם לא האמנתי שהם מבינים כמה זה מוצץ ממני חיים, וכמה זה מעסיק, וכמה זה נוראי, אבל עדיין, השיתוף עשה לי טוב. הם עדיין אהבו אותי, וזה לא השפיע על החברות. 

אפילו פתחתי קבוצת וואטסאפ עם החבר'ה כדי שעדכן על ניסיונות/הצלחות/סיכומי יום וכדומה. שלא איכנס לתוך עולם של סודיות. בסוף--הכל עוזר עד גבול מסוים, אבל התאווה תמיד כאן, וחזק ומעסיק.

לפני שנה בערך התחלתי לאונן. אנשים היה בהלם איך לא אוננתי עד כה (פשוט הייתי מסתכל על סרטונים ומתגרה, אבל לא משתמש ביד), התחילתי לאונן, הרגיש מעולה--ועכשו היה לי עוד כלי--איך לפרוק את המתח המיני. פשוט להכניס מחשב לשירותים וזהו.

ועכשו הסיבה שנהיה נחוץ יותר: עכשו התחתנתי ב"ה, וכמה דברים בקשר שלנו טובים (בבקשה לא לשפוט אותי) וחלקם אני באמת בתסביך, של למה היא לא יותר x y and z, עכשיו זה מחשבות שמעציבות אותי ממש, וחלק נכבד מזה זה השוואה גופנית--כאן לא אכתוב את זה במפורש בפורום, אבל יש משהו מציק כ"כ, וכל פעם, כן, כל פעם שאני יוצא לרחוב אני שם לב מה אין לי, ומתבאס כ"כ. זה גורם לי לזלזל באשתי, ומוריד חשק.

(מוסיף שבגלל זה שאני מרגיש עכשו תקוע מאי-פעם כי עכשו יש לי אישה, אז זהו--זה האישיות לנצח, וזה הגוף שלה לנצח. והרגשתי ככ תקוע, לפעם הראשונה בחיי פניתי לעו"ס קליני, שאעבור טיפול. הפסקנו בגלל מילואים, אבל זה לא הביא להתקדמות בינתיים)

גם בבית, אני שם לב, אבל לא באותה עוצמה כשיש השוואות מול העיניים. וזה מאכיל אותי מאוד. למרות שאני רק נשוי 6 חודש, אני מסתכל המון החוצה, שם לב להכל, בהתחלה לא אוננתי, אבל ב4 ימים האחרונים  אוננתי כל יום, אפילו ניסיתי פעמיים ביום, ובאופני ובמקומות הזויים. ממש חיה פרימיטיבית פרצה החוצה.

אני פונה כאן, לgye בתקווה שאוכל לחזור לחיות כל יום, בצחוק אמיתי וצלול, בחיוך קורן, לכבוש את העולם, לעבוד את השם בשמחה! ולא להיכנס לראש, בהשוואות, בלראות כל בחורה שזזה באוטובוס/כיתה/פארק.
אם יש מישהו שמזדהה, ואולי יש לו כיוון...או אפילו מישהו אם סיפור דומה...

תודה, תודה, תודה