מנסיוני אני חולק על שני דברים באשכול הזה.
הראשון הוא לספר לאישה והשני הוא הגישה הכלליית.
אותי אשתי תפסה ואמנם היה פיצוץ אדיר וכו' אבל מאז הרבה יותר קל לי. יש לי תמיכה לתהליך ההחלמה. כל מי שמשתתף בקבוצת תמיכה יודע שאחד התכסיסים של היצר הוא לעשות מהנפילות סוד כמוס ואז אין דרך לצאת. אצלי דווקא העובדה שאשתי יודעת שאני מכור, מקלה עליי הרבה פעמים בכלל לא להגיע למצב של נפילה. יש הרבה יותר הבנה בינינו, ואם היא תראה שעובר עליי יום קשה, היא תבין לבד שהיא צריכה לשנות כיוון ולא להפנות גב, כי היא יודעת לאן זה יכול להוביל.
אחד הדברים הכי חזקים בהתמכרות הוא מילוי הצורך ב"קשר". במקום קשר אמיתי אנחנו מתקשרים לתאוות ולתשוקות שלנו. לכן יש את ההמלצה למצוא שותף לדרך ולדבר איתו בעת הצורך, וזה נכון (לדידי) גם בנוגע לאשתי.
אני יודע שלא אצל כל אחד זה ככה, ויש נשים שזה פשוט יגרום לשבירה כללית ואפילו גירושין, אבל כדאי לדעת שהרבה פעמים דווקא מהנפילה הכי חזקה אפשר להתחיל לעלות. דווקא כאשר כבר אין סוד והכל על השולחן, אפשר להתחיל לחשוב באמת איך יוצאים מההתמכרות.
זאת הנקודה הראשונה. הנקודה השניה היא לגבי הגישה של העידוד כאן כאילו בגלל תכנית של 90 יום אפשר לצאת מהתמכרות. לא נעים לי להרוס את האוירה הנחמדה אבל זאת טעות גמורה.
באם אתה כבר כמה שנים מכור (בדיוק כמוני) הגיע הזמן שתקרא לילד בשמו, תשים מראה מול הפנים ותגיד: אני מכור למין. רק אחרי שתודה בכך, תוכל להמשיך הלאה ולנסות להחלים באמת ולא רק להתאמץ יותר לא ליפול. הרי גם אם מאוד תצליח ותהיה לך שנה של שפיות, אתה בסופו של דבר ככל הנראה תיפול שוב כמו שמלמד נסיון העבר שלך ושלי ושל כל אחד אחר כאן. גם הפעם זה לא יהיה שונה.
הדרך היחידה שלנו לצאת מהתמכרות הוא טיפול מקצועי. בדיוק כפי שבמקרה של פציעה פיזית אנחנו לא נסמוך על עצמנו אלא נלך לרופא (ועדיף מומחה) כך והרבה יותר מכך בנוגע לפציעה נפשית. אני יודע שאני חולה ולכן אני הולך לטיפול. במקרה שלי זה שילוב של תרפיה על ידי פסיכולוג שמתמחה בתחום, ביחד עם פגישה יומית בקבוצה.
(אגב, גם כדי לצאת לדרך הארוכה של טיפול עדיף שאשתי תדע על זה וכך אחסוך מעצמי סדרת שקרים כל שבוע לאן אני נעלם כאשר אני הולך לפסיכולוג, ושקרים נוספים כל יום למה אני יוצא כל ערב ועוד ועוד).
