שלום לכולם, סליחה על הכותרת הבומבסטית אבל זו המציאות לצערי.
בהמשך אני אעלה את סיפורי האישי באריכות יותר, אך עד שתהיה לי את האפשרות לכך הייתי שמח לקבל את תחושת השותפות עם החברים במינימום שאכתוב כאן.
1. אני עד גיל 15 וחצי הייתי נקי לגמרי, הרבה יותר מרוב החברים שלי בישיבה. הייתי אולי עם אופי של מכור בקטע של הבריחה, הפנטזיות (לא מיניות), האהבה לקריאה, בעיות רגשיות פנימיות כאלה ואחרות, חוסר בטחון כרוני, תחושה שאני שונה, שאיני שייך, אבל בכל מה שנוגע לקטע המיני היתה הדחקה מצד יראת שמים, נשמרתי ממחשבות על נשים וכמובן מאוננות.
2. בגיל 15 וחצי עברתי טראומה נפשית פנימית שנבעה מתחושת חרדה עצומה, שבין כמה שבועות הפכה אותי מבחור בעל יכולות לימודיות נדירות, עילוי של ממש, (כמעט) מספר אחד בישיבה בלימוד וידיעת החומר הנלמד, לבחור שסובל מתפקודי חשיבה בעייתיים, בתחום הזיכרון, הניתוח והקליטה של החומר הנלמד. יהיה לי קשה לתאר מה בדיוק עבר עלי, ואלי בהמשך אעשה זאת, אבל הנקודה היא שממצב שבו לא קיבלתי פחות מ98 הגעתי למצב שגם אם התאמצתי מאד המקסימום שהגעתי אליו היה 65-70 במבחנים, וגם אז לא ממש ידעתי את החומר.
3. אף אחד לא ידע מה עובר עלי, כנראה חשבו שנמאס לי ללמוד כל הזמן והחלטתי להפוך לבחור רגיל, אך אני בתוך תוכי חייתי כל הזמן עם התחושה הנוראה שאבדה לי יכולת הלימוד, ושהתפקוד שלי לעולם לא יחזור להיות כשהיה. חייתי חיים של שרידות, התפקוד הלקוי של כוחות הרגש והחשיבה גרם לי לחשוב שפשוט אין לי את היכולת לעשות עם עצמי משהו. מגיל צעיר הלימוד והידע היו מה שהגדיר את האישיות שלי, וכשיכולת הלימוד נעלמה בשבילי נגמרו החיים. התאווה היתה המקום היחיד שהיה לי טוב בו.
4. אובדן היכולת הלימודית נבע מתחושה תמידית של טשטוש, ערפול ובלבול בעולם המחשבה והרגש שלי, כך שמעבר לתחושת הייאוש שנבעה מהבעיה ביכולת ללמוד, אני פשוט שקעתי לעולם פנימי של ריק, של כלום, והדבר היחיד שגרם לי להרגיש מלא זו התאווה. רוב הזמן בכלל לא נלחמתי. בספרות שקראתי מתואר התהליך שעובר על המכור, של ניתוק מהמציאות.  אצלי זה התרחש עוד קודם להתמכרות לתאווה, אם כי התאווה החמירה את המצב.
5. כיום התקווה הגדולה שלי מ12 הצעדים, היא לחפור היכן וכמה שצריך על מנת להחלים כמה שיותר, ובעקבות כך להתרחק מההתמכרות לתאווה, וכן לרפא את הליקוי בתפקודי החשיבה שלא ממש הסברתי אותו אבל הוא אמיתי וממשי ומלווה אותי כ13 שנה.

אוהבים אותך!

חבר יקר. הובנת מאוד.
אני מרגיש לפעמים את התיאור שלך. עילוי עם מנוע סילוני, אבל בנוטרל...
ההתמכרות אכלה אותי ריגשית מבפנים, והנפש שלי יצאה מפרופורציה. אבל לאט לאט דברים מסתדרים. אני קצת מתחיל להיות בריא, לזהות חולשה, לשים את האצבע על לחץ מצטבר.
אחי, יש תקווה.
גם אני וגם אתה עוד נחזור להיות עילויים, מתוך בריאות הנפש ואיזון ריגשי.
לילה טוב

אני אף פעם לא הייתי עילוי, אבל אני מצליח להבין את הרגשות שלך.
אני לא יכול להבטיח כי אף פעם אי אפשר לדעת מה באמת עובד,
אבל אצלי התוכנית של ה12 צעדים נתנה שפע של רוגע נפשי,
רוגע נפשי זה מה שאתה מחפש, לא?

בהחלמה, מחכים לסיפור המלא

יעקב

שלום לך מנחם!
כאחד שלומד חנ"מ נשמע שמקסימום עברת תקופה של קשיי למידה וודאי שלא לקות!
אתה מנתח בצורה מאוד מרשימה את התהליך שעברת, כך שהכשרונות והיכולות שלך עדיין חיים וקיימים..
אין לי ספק שתכנית הצעדים תתן לך החלמה מדהימה
בהצלחה

תודה לכולם על התגובות.
אני  חושב שמה שקרה זה שעוד קודם לטראומה שהזכרתי אותה הייתי מכור בהרבה מובנים, כלומר לא חייתי חיים של בחירה. כנראה שמה שקרה בעקבות הטראומה ההיא זה שתכונת ההתמכרות = אובדן השליטה, השתלטה עלי באופן טוטאלי ומוחלט עד כדי תחושה תמידית של ערפול וטשטוש ובלבול בעולם המחשבה והרגש, ואין לי מילים לתאר את התקווה הגדולה שמתעוררת בי בעקבות התכנית, במיוחד לאחר שאני נחשף לעוד ועוד סיפורים של אנשים שחייהם השתנו מן הקצה אל הקצה בעקבות התכנית. הייתי מוסיף ואומר שבכל מקרה גם אם לא אצליח "לשחזר את העבר" ולחזור ליכולות השכליות שהיו לי אקבל לפחות שלווה ואדע שזהו רצון ה', אך המנהיג הרוחני שאליו אני משתייך דוגל בכך שעלינו לבטוח בה' שהכל הולך להסתדר באופן המושלם ביותר, וביטחון זה עצמו ביכולתו לפעול את השינוי, כך שאם יש פתח של תקווה בדרך שהוכיחה את עצמה, שדברים יסתדרו יש להתייחס לכך כאל דרך שבעזרת ה' בלי ספק תביא פיתרון.

אני חייב לציין כאן שלמרות התופעה שאני מתאר ומגבלות התפקוד שהתלוו אליה הצלחתי לבנות חיים רגילים, למצוא בחורה  טובה, להתפרנס ברמה סבירה, כאשר אני רואה ניסים גלויים באופן שלמעלה מדרך הטבע בנושאים אלו, כך שה' ליווה אותי  בלגלוי לצד הבעיות השונות, וזה עצמו מחזק בבטחון שבעזרת ה' הכל יתהפך אצלי לטובה.

מה שכן ברור לי שעלי לעשות כלי לברכה ולשינוי וזה באמת באמצעות יישום מלא וטוטאלי של התכנית ואני מתפלל לה' שיתן לי את הכח והזמן והרצון לנקוט בכל הפעולות הנדרשות, בהכוונת הספונסר ובהתאם לכללי התכנית.

שלום מנחם!
בסופו של דבר אני מגיב...
אני לא יודע אם מה שאכתוב באמת יעודד אבל אולי זה ייתן זווית אחרת שאולי תעזור.

כתבת שהיית עילוי, ויש לך צער מאד גדול שעכשיו זה לא כך.
אני אשמע קצת מוזר אבל אני יכול לומר לך שהיו זמנים שרציתי והתפללתי בדמעות שלא יהיה לי שכל.

השכל אצלי זה משהו שמתערב בכל דבר, אף פעם לא שותק, מבין בד"כ מהר מאד, ו...מבודד אותי מהסביבה.
כמה ויכוחים יכולתי לחסוך, קפדות, עצבים, אם היה לי פחות.

אני זוכר שכמה פעמים ניסיתי להשתכר בפורים באמת, כדי שהאמת תצא לאור!
שיאמרו לי שאמרתי כך וכך ואדע מי אני באמת...
שאצא מהכלא הזה כבר!!!!!
נשארתי צלול עד הרגע האחרון (והגוף כמובן מפורק לחלוטין)

לא מצליח להתבטל, להכנע.
גם כשאני בוכה ונשפך כולי עדיין השכל הזה עומד מהצד וממלא את הדוחות שלו.
אני כבר לא מאמין שהבכי שלי אמיתי, דמעות של תנין.

אף פעם לא למדתי איך ללמוד למבחנים, כי אף פעם לא הייתי צריך את זה.
לא זכיתי להתאמץ.

חוץ מלהגיד בלי סוף שיש לי פוטנציאל ויכולות... לא יוצא לי מזה משהו טוב.

אז כן, הרבה פעמים התפללתי שלא יהיה לי שכל.
יותר מידי זה גם לא טוב.
רק כשאני זוכה ללמוד גמרא וכל כולי בתוך הדף אז אני נרגע, אבל אני לא יכול ללמוד הרבה זמן, הגוף משתגע בשלב כלשהו.
אז חוץ מזה השכל פשוט טוחן מים, טוחן כל דבר שנקרה בדרכו.
כמו מעשן שנגמרו לו הסיגריות והוא מתחיל לעשן ניירות, עטיפות של במבה... העיקר להוציא עשן.

יום יבוא ואני אבין למה יש לי שכל.

ואם בכל זאת תרצה חיזוק כדי להבין כמה זה כואב לי תוכל לקרוא את הסיפור על החכם והתם של רבי נחמן מברסלב. זה הסיפור ששבר לי את כל האגו (אך עוד נשאר הרבה)
תוכל לקרוא אותו כאן: http://breslev.eip.co.il/?key=56