שלום לכל החברים היקרים לדרך...
אני כותב כאן לראשונה לאחר פיקחון של שבועיים בחסדי ה'.
לאחר שנבחרתי לסיירת המיוחדת הזו בעל כרחי בבחינת "על כרחך אתה נולד"
אני מבין שאני חייב לשנות את אורך חיי ולהתמסר לה' ברמה יותר גבוהה כי הרי התאווה
או ההתמכרות זה "ללכת על הקטנים" ומה שאני באמת מחפש או רוצה זה את ה'.
הבעיה מתחילה כשבעצם אי אפשר לתפוס את השם (תרתי משמע) כי "לית מחשבה תפיסה ביה כלל"
ואכן את כאבי אני כותב, כי אני מלא ריקנות מאז הנפילה הראשונה והתדרדרות שבה עימה בהמשך.
אין כמו העונג של נקיות עם יובש טוטאלי, של יחס של "פיכס" לכל דבר שקשור לתאווה, של האזכורים היומיים
בדמות המייל היומי שאני חייב להיכנע לה' בכל יום כי ללא עזרתו אני עלול ליפול;
אך מה לעשות שלאחר תקופה של 191 יום נקיות ה' דורש ממני יותר ומוכיח לי ש"עלול ליפול"
זה לא רק תיאורטי, זה "ממש" קרה.
מאז התהפך עליי העולם, מדמות לחיקוי לחבריי בישיבה הפכתי לשק בשר שמבזבז לו את יומו
בשינה חסרת מעצורים רב שעות היום.
אני כותב לכם בעת הזאת לאחר 18 שעות של ערנות (את החישוב מתי התעוררתי אני משאיר לכם) בניסיונותיי הנואשים להתגבר על השינה.
אני מבין שהתכנית היא הפתרון, אפילו קראתי הרבה תכנים בנושא אך הלוואי ואקיים אותה...
אני רואה אנשים עם נקיות ארוכה ובגרות רגשית ברמה גבוהה אך הלוואי ואתגבר על הרחמים העצמיים שלי
שמונעים ממני להתמסר אל קבוצת התמיכה ("שלום אני X ואני מכור ל- Y", "אנחנו אוהבים אותך"...)
אני מבין את הפוטנציאל העצום שבתכנית אבל מה אעשה עם השאלה "למה דווקא אני, למה זה נפל עליי"?
אבא טוב, "תעיתי כשה אובד, בקש עבדך".

למה דווקא אתה? ככה!
ככה ה' רצה. סגור.

אח יקר אוהבים אותך.
דבר ראשון כל הכבוד על הפתיחות, אני זוכר כמה היה קשה לי לכתוב את ההודעה הראשונה.
זה כבר צעד ענק בדרך להחלמה.
אני מאוד מזדהה עם התחושות שכתבת.
גם אני כל הזמן מרגיש שאני הולך בצידי החיים, ולא מתקדם הלאה, אולי רק אחורה.
גם אני כמוך חיפשתי את אלוקים בכל מקום, חוץ מבמקום האמיתי. מה לעשות זו טבעה של התאווה. היא שקרנית וממכרת.
מה שלי עוזר בנתיים זה, לעשות את הצעדים בצורה רצינית ובלי פשרות.
אני לא יודע אם לך זה מתאים, אבל לי זה הציל את החיים. אני מאמין ששווה לך לבדוק אם זה עובד גם לך.
מה שברור לי זה, שלא משנה אם אני ביום הראשון להחלמה, או ביום ה200. כל יום אני צריך לעשות את הפעולות. "כל יום יהיו בעיניך כחדשים". בלי זה זה לא עובד לי.
התוכנית הזאת עובדת למי שעובד אותה. וברצינות אמיתית.
אצלי זה עניין של חיים או מוות.

אתה מספר שכבר קראת פה תקופה את הדברים המדהימים שכתבו החברים היקרים, עכשיו מה שחסר לך זה האומץ לקפוץ למים. דע לך יקירי שכשעליתי בפעמים הראשונות לקבוצה הטלפונית הייתי כותב לעצמי מה אני הולך לומר, כי פחדתי שכשאני יתחיל לדבר יברחו לי כל המילים מרוב לחץ. אבל בסוף זה עובר. אחרי הכל אנחנו 'משפחה'. מקבלים כאן כל אחד כמו שהוא. בכל הכנות והאהבה.

אם זה נראה לך מתאים השאר עימנו. אל תעלם.
בהצלחה.
יעקב