בס"ד
תגידו, מה עושים כשהלב עולה על גדותיו, כשנדמה שאין ביכולת העורקים להכיל את עוצמת מהירות הולכת החמצן מהריאות אל המוח וחוזר חלילה, כשהנשמה מחפשת דרך לפרוץ אל מחוץ לאני המוגבל, כשכל נשימה חורכת את הקנה המצומק לכדי קשית צרה מחמת התרגשות שמימית? מה כותבים כשהיד רועדת והדמעות מרטיבות את הדף והמקלדת, אני יודע את מה, את העובדות. כל השאר ידבר בעד עצמו. זהו פוסט מהמרגשים שכתבתי מעודי, הנני תקווה שמשהו מהתחושות יעבור לקוראים ויקרבם לאבאל'ה.
במשך זמן, אני משוחח עם הכח העליון שלי, המוליך אותי בדרכים עקלקלות, בשבילים לא מסומנים, המפלס לי נתיב בטוח בינות למחסומים בלתי עבירים, ונענה. תמיד. בדרך כלל היו איתי נשמות קרובות, כאן במה שאתם הולכים לקרוא, לא. זה היה 'דייט' פרטי איתו, אני ואלוקים בלבד, מפץ גדול שהמיס ברגע הררי תהיות, רימון יד שהניצרה שלו השתחררה לי בבטן וחיסלה טונות של חוסר הבנה ושלווה שבפרץ אחד היו כלא היו.. אולי זו הסיבה שאני חש כזו התרוממות רוח.
אכתוב בקצרה למען מי שלא מכיר את הסיפור שהיה מספר רבי שמחה בונים מפשיסחה, על חסיד ושמו אייזיק מהעיר קרקא שחלם כמה פעמים שאם יסע לעיר הרחוקה פראג ימצא שם אוצר גדול מתחת לגשר הראשי, משנשנה החלום מחליט אייזיק לנסוע לפראג הרחוקה, בכדי לזכות באוצר, משהגיע נתאכזב מאוד, הוא הבין שהשמירה ההדוקה על נתיב התחבורה המשמעותי הזה לא מאפשרת לו לחפור מתחת לגשר, קצין הפיקוח של משטרת הגבולות שם לב ליהודי שמסתובב שוב ושוב סביבות הגשר, ושאלו לפשר מעשיו, ואייזיק מספר לו על חלומו.
השומר כתגובה לועג לו, ואומר לו שגם הוא חלם חלום, שמתחת לתנור בביתו של יהודי ושמו אייזיק, בקראקא מסתתר אוצר... הוא מוסיף כמובן, שלדעתו, אסור להאמין לחלומות, ושהחסיד עשה שטות בבואו עד לפראג רק מכח חלום. אז הבין החסיד שמטרת בואו לפראג הייתה רק כדי לשמוע זאת, שבעצם האוצר נמצא ממש מתחת לאפו. חזר לביתו, חפר מתחת לתנור, מצא את האוצר והתעשר. זהו, די להקדמה, הגיע הזמן לכתוב את הבלתי נתפס -
באתי לשמור עינך בטעות, זאת אומרת בגלל טעות של מישהו אחר, כספונסר של 'רק להיום' נתבקשתי לדון בעניינו של 'נביא הזעם', נרשמתי לפורום בכדי שאוכל להכיר יותר ולתת עיצה הוגנת, רצה הבורא שאשאר כאן, כיום, אחרי למעלה משמונה חודשים, קיבלתי עוד הסבר 'ללמה', למה אני פה. כי הגעתי ספקן, להתכתב בהחלמה? לא נראה לי, אני איש של מגע אנושי חי... אני אוהב לכתוב, אז נשארתי, מהר קלטתי את עוצמת המגע המיוחד שמתאפשר דווקא כאן והספקנות היתה ממני והלאה. מה שהתחיל כנסיון, כבדיקה בת חודש, הפך במרוצת הזמן למעבר חציה הומה.
חשתי באנרגיה המיוחדת של גן העדן הזה מיד, דילגתי בין הלשוניות, פתחתי פוסטים כתבתי תגובות הפכתי למשרת שזכה לאמון, ואפילו צינזרתי מעת לעת, פיתחתי קשרי נשמה בקבוצות, הטלפונית והחיה, אך עדיין הסתובבה לי תחושה בבטן, שיש כאן עוד משהו, מה בתוכי לחש - אתה לא סתם נמצא כאן. במשך זמן הייתי משוכנע שהביאני בוראי להועיל 'לסרבני כניעה', ולהושיט להם יד יציבה, השתדלתי, (כמעט) תמיד נתקלתי באהדה.
למעט 'ניק' אחד, לא ידעתי לשים את האצבע על הנקודה, אבל מהרגע הראשון חשתי שהשיח איתו מתנהל ברבדים שונים, כאילו אנו מתכתבים בכמה שכבות במקביל, יש את השורה הנקראת, הנכתבת, המרווח שבין מילים ומשפטים... פרד"ס שלם של מינוחים, מתוחכמים רגישים ופגיעים ובעיקר מונעים על ידי עוצמה לא פתורה. בכל הקשור אליו 'רעד לי הפופיק', מחוג 'מונה הגייגר' האינטואיטיבי שלי השתולל בכל הקשור אליו, כל הגיג שלי או שלו יצר אצלי דריכות לא סבירה, היה לי ברור שיש משהו מאחורי המישהו ואין לי מושג מה 'האישיו'.
ניסיתי כל מיני דברים, גישה ישירה, עקיפה, חלקית, הרפיתי התעלמתי, ללא הועיל, זה לא היה קילוף בצל, איתו חשתי כמי שבודק עלי ארטישוק, מאחורי כל עלה שהוסר נעמד מיד אחד נוסף... אחת לכמה זמן. בום. זפטה בבטן, היה שם צירוף נדיר במינוניו של הערכה וקנאה, זעם והערצה, תסכול וחיבה נסתרת, וזה מה שבילבל אותי עוד יותר, כי בעולם הרגשי המשונה שלי יש מגירה לכל דבר, אין בבלנדר הזה כל כך הרבה מרכיבים. צליל הציניות המרירה והמתחכמת הזו היה מוכר באופן מחשיד, לא זיהיתי מנין והסקרנות החולה שלי נכנסה לפעולה.
ומרגע שאני מזהה מניעים חולים אני זז, נמנעתי מלהגיב לו גם כשכתב בתוך פוסטים שהעליתי אני, התייעצתי לפני כל תגובה הקשורה בו, לא רציתי שהאכפתיות הטהורה, החמלה הכנה לסובל שסבור שתיקרת זכוכיתו עבה מדי לכוחותיו תתערבב עם פגמי אישיותי, היה ברור שאם זה קורה לא אועיל, סביר שאזיק. עניתי לו רק כשהייתי משוכנע שזה נקי. הודיתי בחוסר אוני מול תחושותי באינטראקציה מולו בעיקר אצל ידיד נפשי שאינו קשור בשמור עינך. שמרתי אותו בתמונה בכדי שתהיה לי שמירה ממי שאינו כרוך בסיטואציה.
וזה השתלם לי, 'נסעתי' עד לשמור עינך למצוא אוצר ומצאתיהו בשכנות אלי, תנורו של 'אייזיק' נחפר היום, ורסיסי זכוכיתו המנותצת חשפו אוצר בלום של דמות תמירה מיוסרת מאופקת ומרוסנת. איש נדיר, לא שגרתי, שמסוגל לרוקן אמבטיה מבלי לשפוך את התינוק עם המים... נכון היהלום הזה גולמי, לא מלוטש כברק הפוטנציאל שלו, הוא מפוחד, נפשו אסורה בעבותות אימה לא הגיונית. אבל יש לו דרך, הוא יודע שאפשר אחרת, יש כיוון ומכוון.
לסיום - כמה אותיות מלב אל לב, אודה שלרגעים חשתי היום שאתה מתפרנס מחוסר פורפורציה, שהפרנויה לחם חוקיך, אבל פשוט לי שתעצומות הנפש שלך, לכשיבואו לידי ביטוי מחלים, יטיסוך אל מעבר לדמיונותיך, אל שאיפותיך האמיתיות. לא הרגשתי לרגע שווה יותר ממך ואני מקווה שלא חשת פְּחוּת ערך ממני. כפי שאמרתי לך כשנפרדנו, היום הזה דמותך הוארה באור יקרות, זכיתי לראות את מכחולו של אבאל'ה אוהב צובע את ליבך, ראיתיהו פועם בחוֹם נעים.
בהחלמה.
נ.ב.
נכונותך לפירסום הפוסט הזה היא הוכחה נוספת עבורי לדרכך המופלאה.
