אני מרגיש צבוע.
מילים אלו משקפות באופן חלקי בלבד את הרגשתנו - אני מרגיש קרוע. אני מרגיש שהשגרה הנורמלית של התורה שלי לא שווה כלום, אבל כלום.
אני מרגיש שאם זה מה שאני באמת, אז מה בכלל הטעם. ללמוד עוד תוס'? ממילא מחר אני אהיה בתהום.
אתה יודע, אני כותב לך בדמעות עכשיו - אחי, אתה לא צבוע. זה באמת. כשאני לומד, כשאני נחמד לאחותי, כשאני מנסה לעבוד את ה' 'כמו כולם', זה באמת.
אני מתחנן בפניך (ובפני עצמי), תאמין לזה. תאמין שהפרצוף האמיתי שלך הוא דווקא שם.
אז למה זה קשה?
יש משהו מאוד ראשוני בחושניות הזו. יש משהו טוטאלי. אני לגמרי שם. אני באמת שוכח הכל חוץ מזה. אני נלהב, מתלהט, מצליח לעקוף כל חסימה, הכל כדי להגיע, כדי לרצות את הדחף הזה, שמגיע אלי משום מקום. ובשאר החיים אין את הדבר הזה, החיים הם שגרה של עבודה, של תפילה, של לימוד, של חברות. מתי יצא לי להתלהט ככה בחיי היום יום? אז נדמה לי, לעזאזל, כל פעם מחדש אחרי נפילה, ככה זה נדמה, שהאמת של החיים שלי הם שם. בזבל. והכל הצגה. ובאותם רגעים אני אומר לעצמי, ועכשיו אומר לך - זה לא נכון. יש משהו דפוק בכוונון הפנימי שלנו שדוחף אותנו לנפילה, משהו שקשור לבריחה ולקושי ולמציאות מדומה, אבל יש את החיים האמיתיים - ושם יש לי יכולות. אני יודע ואני מאמין בהם. בכל פעם מחדש אני צועק על עצמי ממעמקי ליבי את שירו של 'שולי רנד' - "אני בן מלך שעשוי מאבנים טובות, אתה שומע'
אחי יקירי, בתור אברך בישיבה אני מודיע לך חגיגית. יש משמעות ללימוד שלך. יש משמעות לעבודת ה' שלך. אל תרפה. בהתמכרות צריך לטפל כמו שמטפלים בהתמכרות. עם כל הכנות ועם כל הרצון וההכרעה לשנות באמת, אבל שאר החיים שלך, המקומות בהם אתה מצליח - תן להם את הקרדיט. אם לא להם, אז לקב"ה - שנתן לך נשמה שמאפשרת להם להתבטא.
כואב בכאבך
נתן
