שלום חברים יקרים!
אני חדש-ישן פה.כשאני יכול,וזה לא קורה הרבה,אני מגיע לבדוק מה אפשר לעשות כדי לצאת מהסבך של חיי.
סיפורי בקצרה ממש-התחלתי להתמודד עם התאווה ממש בגיל בו ההורמונים תופסים מקום.בערך בן 12.זה התחיל באוננות
וכשראיתי שזה נחמד ולא מזיק,המשכתי.לצערי הרב,זה הגיע גם לדברים של בנים,ב"ה,שום דבר חמור.אחרי זמן הבנתי שזה לא הדבר האמיתי,ו"העברתי הילוך".הטכנולוגיה הופיעה-אינטרנט ווהמשכתי בהחלקה למטה.צפיתי בהרבה תכנים דוחים,כשכל פעם אני מבטיח לעצמי שלא אעשה את זה עוד.זה לא נגמר.למרות הסינון,מי שמחפש מוצא.
לפני כמה שנים הגעתי למקום השפל ביותר שלא חלמתי שאגיע אליו,וכשזה קרה,אפשר לומר שנפער לי חור בלב שעד היום זב ממנו הרבה דם...דיברתי עם רב שניסה לנחם אותי,ולהגיד שיש תשובה תמיד,וזה די עזר לי באותו זמן.היום,זה עדיין כואב לי מאוד,עד לאן נפלתי.הקושי העצום שלי הוא שאני מגדיר את עצמי כאדם רוחני,ועם כל זה,חייתי בתוך בוץ טובעני.
לפני תקופה קיבלתי "מכה" נוראית.התקף חרדה.למי שלא היה שם קשה לתאר את זה..גומר את הרצון לחיות.
הלכתי לטיפול,כשחשבתי בהתחלה שזה כתוצאה ממעשה מיני שעברתי בתור ילד,עם ילד אחר,לפני שכל הסיפור שלי התחיל
הוא שלל את זה,ואמר שאין קשר ושאני צריך לצאת מהחרדה בלי לחשוב על זה בכלל.
בינתיים עברו עליי שנים קשות ונוראיות מאין כמותן.חרדה שמביאה לבדידות והיום אני מבין שככל הנראה גם הביאה אותי למחוזות התאווה.
מה אגיד לכם,חוץ מזה שרע לי,לאחרונה גם יש לי קשיים באמונה.אחרי הכול,הרי התפללתי בלי הפסקה,ניסיתי המון דרכים,וכלום לא הלך,ואני שואל את אלוקים בשמייים-למה?הרי רציתי להיות קרוב אליך!למה כל זה מגיע לי?
לא יודע אם אפשר לענות על השאלות האלה,אבל רציתי לשתף.אולי תבינו את מצבי.
