כל כך הרבה זמן אני חושב לכתוב לך.על כל מה שעובר עליי.
על גלי צונמי אדירי מימדים שמאיימים לשטוף את חיי.על השפל שאני נמצא בו כבר יותר מדי זמן.
אבא,היינו פעם כל כך קרובים.היה זמן שחשבתי שכלום לא מפריד בינינו.הייתי ילד טוב,עשיתי את רצונך,ואיכשהו,אולי כי ראית
שאני בסדר נתת לי כמעט הכל.אני לא יודע לתאר במילים איך זה להרגיש קרוב אליך.מה שאני כן יודע-
הרגשתי חמימות גדולה ואהבה מצדך.כמים הפנים לפנים.
ואז,לפני כמה זמן,הכל התהפך.בלי התראה מוקדמת,גיליתי שאני זרוק לבד,אי שם במדבר הצחיח והמבודד בעולם.
התחלתי ללכת ולחפש אחריך,הפכתי כל אבן,רצתי לחפש אותך."לאן הלכת ולמה זרקת אותי?מה לא עשיתי טוב?איפה טעיתי?"
משהחיפושים העלו חרס,רציתי לקרוא לך."אבא!!זה אני פה!הבן שלך!!איפה אתה?!אתה לא יכול ללכת ככה ולהשאיר אותי פה!
אתה לא רואה אותי?!לא שומע אותי?!אבא שלי,אני בלב המדבר!צמא,רעב,בודד!חסר ישע!איפה אתה כשאני כל כך צריך אותך?!"
והמשכתי ככה לקרוא לך ימים ושבועות.הקריאות הפכו לצעקות,והצעקות לזעקות שבר.וככה המשכתי במשך תקופה ארוכה לקרוא לך
ולהיקרע מבפנים.כשעבר הרבה זמן,ולא ענית לי המדבר התחיל להשפיע.היובש חלחל בגרוני.לאט לאט.ואז הוא הגיע לשיא.
הכל התייבש אצלי מבפנים.עד למקום העמוק ביותר.הנשמה שלי כבר ספגה יובש.אטימות מוחלטת.כמדומני שהגעתי למצב שמבחוץ הייתי אולי חי,אבל מבפנים-מת.מוות רוחני,מיתה משונה שלא מתפללים להינצל ממנה,פשוט כי לא מודעים אליה.
מדי פעם אני מצליח להחיות את החלק הזה,להיזכר קצת בעבר,אבל לא יותר מזה.
ועכשיו,שאלתי אליך,אבא,למה???
יש לי תשובות על הכל,אבל אני רוצה תשובה ממך ישירות.רק לשמוע ממך שהכל הולך למקום טוב יותר.
"חנני ה' כי אומלל אני רפאני ה' כי נבהלו עצמי ונפשי נבהלה מאוד ואתה ה' עד מתי שובה ה' חלצה נפשי הושיעני למען חסדך."
הבנתי שיש דרך לחדש את הקשר איתך אז אני מוכן לנסות,כי להישאר במצב הזה זה למות וכאילו להישאר חי.
בלי להבין כלום,עם רגשות איומים של תסכול ומרירות אני רוצה לעשות ניסיון להתקרב אליך מחדש,אולי נהיה קרובים כמו פעם.
אולי אפילו יותר.
כי בסופו של יום אני הבן שלך ואתה אבא שלי.