שלום לכולם. לאחר כמה שבועות פה אני מציג את עצמי בפורום הזה מה שלא עשיתי עד כה.
בן 34. נשוי +. דתי לאומי בוגר ישיבות. תורני (אאוץ' זה כואב). פעיל בקהילה, מעורב עם הבריות. בחור טוב. באמת. תורה - יוק. שנים לא פתחתי גמרא או למעשה כל ספר אחר. מעניש את עצמי. מרגיש לא ראוי.
גדלתי בפ"ת. כמו באותם ימים - מסר מבולבל בבני עקיבא שנוצר מהבליל של התורניות שספגנו מהרמי"ם בישיבה התיכונית מול המזרוחניקיות של הבתים בהם גדלנו. ב"ה התחזקתי במהלך השנים ואני הרבה יותר תורני מההורים שלי (ה' יעזור לי). חשיפה לתקשורת הייתה כמעט כמו בבית חילוני. (רק בשיעור א' פגשתי חברים שאין להם טלוויזיה בבית). אינטרנט היה לי כבר בכיתה ט'. שנת תשנ"ה. עוד לא קראו לזה ככה, רק דברו על מודמים שמתקשרים ביניהם. וישר היו החומרים. למרות שגם הייתי יכול לשבת עם אמא שלי ולראות סרט עם סצנה לא צנועה. אני יודע שזה נשמע לא יאומן לחלק מכם. לאונן התחלתי יחסית מאוחר בכיתה י'. זה לא הפריע לי באותם ימים מבחינה דתית. אחרי התיכון הלכתי לישיבה. לבירור עם עצמי. ושם נתפסתי חזק. שבועות של התעלות. של מתיקות התורה של דבקות של רצון לרקוד מהתורה ומהקב"ה. ובבית פעם בשבועיים - בום. היום אני מבין שהייאוש שאוחז בי התחיל באותם ימים - איך בתוך החוויה המדהימה של קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות מבחירה מלאה , בדיבוק חברים של יראת שמיים, של דיונים אל תוך הלילה על תפקידנו ועל העם הארץ והתורה, של פורים מדהים בו עמדתי על השולחנות וצעקתי: "רק תורה!!!" - גם שם ברגעי השיא של חיי הרוחניים, לא הצלחתי להתמודד. ואז מסלול הסדר, גיוס, חתונה עם אישה מדהימה בשיעור ו', אברך 3 שנים ויציאה לחיים. ובתוך כל זה ממשיך ליפול. בעצם בלי שום תקופה של ממש ללא נפילות. מרגיש שחי חיים כפולים. מרגיש שה' פתח לי את השמיים, נשארתי שם שבועיים והפלתי את עצמי, ומאז ככה, קם קצת הולך שני צעדים ונופל. שורד. מנסה לפצות את הרגשות אשמה הרוחניים על האוננות והניתוק מתורה בהתעסקות עם חסד, כיוון מקצועי שגם עוזר לאנשים ודברים דומים. מרגיש שהייתי יוכל להיות ת"ח היום. באמת. ופיספסתי את זה. אוי מה היה לי. לא קם לתפילה שנים (שם שעון אך תמיד מכבה אותו, לרוב לא באמת ישן עוד, היי - לפחות הענשתי את עצמי!). מניח תפילין בחופזה. משדר שדר לא ברור לילדים. זוכר את האוננות הראשונה אחרי החתונה. האוננות הראשונה בזמן היתר. כל פעם מסמר נוסף בארון הקבורה הרוחני. התחושה הכי קשה היא - מה, כאילו מה לעזאזל עשית פה הרגע? בשביל מה ובשביל מי? מה יצא לך מזה???
הלכתי לפסיכולוג בגיל 28. לא עזר. לפני כן בטיפול אלטרנטיבי שלא עזר. לפני כן בהתייעצות פעמיים עם ת"ח גדול. לא עזר אפילו ליום. שאלתי אותו האם זאת בעיה שצריכה טיפול מקצועי. אמר לי שאם זה רק בימי הרחקה אז לא. כנראה שאז עוד לא אוננתי גם בזמנים שאשתי מותרת. היום זה קורה גם אז. אין שום בעיה בחיי אישות.
אשתי יודעת כבר 11 שנה שלבעלה יש משהו. משהו לא ברור. הוא חי בשני רבדים, רוצה גדולות ומתנהג ביומיום כמו ילד. לא מצליחה להבין מה המפתח, מה הסיפור. מזמן אמרה לי שאני מכור. מכור למה? להכול. דפוס של מכור. מקובע בלופ של דפוסי התנהגות שמשניאים עלי את היומיום אך ללא יכולת לצאת מזה. אויה לי מה יקרה שתגלה למה בדיוק.
אני מרגיש שני קווים של מחלה שזורים זה זה - התאווה והכעס. יד ביד הם נעים, מזינים אחד את השני, גדלים זה מהשפעתו של זה. פיתחתי תיאוריות שלמות על הזוגיות שלנו, מי אשם במה אשם למה וכמה. הלכנו לטיפולים. סדנאות. חיפשנו תשובות כשעמוק בלב אני יודע שהכל מוזן מהאשמה, התסכול והבריחות שלי.
בכעסי נהגתי באלימות. לא, לא הרמתי ידיים, אך סגנון הדיבור הלך והחריף, זלזול והשפלה מילולית. כמה פעמים הטחתי חפצים בזעם על הרצפה. מאז האלימות שוהה באוויר, מרחפת לה עוד זמן רב. וגם בזה השתמשתי - שלוש שנים זה לא קרה שוב, כיוון שידעתי שאבוי לי אם זה יישַנֶה, ואז התחלתי להשתמש נגדה בטיעון שהיא מפחדת ממני, שאהיה אלים שוב, לכן אין בינינו שיח אמתי, והכל תקוע... והיא אשמה במצב הנישואים...
ובתווך השימוש. לאט לאט הידרדרתי, לאוננות גם בבית, גם בזמן היתר, גם לפני טבילה... בסתמיות, הענשה עצמית, בתוקפנות עצמית - כנראה שהתוקפנות שרציתי לבטא כלפי חוץ, והחנקתי בעבור כי ידעתי שהמחיר יהיה כבד - חזרה פנימה בהלקאה וטינוף עצמי. 
איבדתי שליטה על חיי - ניתבתי את ההחלטות לפי השיפוט הרוחני שלי על עצמי, כשהשימוש כמובן היה ציון שלילי גדול, שגרם לי לעזוב למעשה את הרצון לגדול בתורה, לרדת מההר שנייה אחרי שעליתי עליו.
בהחלמה
זיו

שלום זיו,

שמח בשבילך שהגעת לכאן.

כאן מצאתי את התרופה למחלה שלי (התמכרות למין).
אני בטוח שמה שעובד בעבורי יעבוד גם בשבילך.

תמשיך לבוא לכאן, לקבוצות ולהיות בקשר עם החברים.
יקרו דברים טובים.

בהחלמה

וואו זיו. בא לי לרוץ אליך ולחבק אותך.
אוי כמה הסיפור שלנו דומה. כמה אני מכיר את הכאב, את הרגשת פיצול האישיות, את האשמה והכעס המכלים כל חלקה טובה. את הרגשת ההחמצה על מה שהיה יכול להיות בחיים שלי ובזבזתי אותו לבטלה.
כאן מצאתי חברים שחווים אותו דבר כמוני. מצאתי קרן אור של תקוה. גיליתי שאני נכה בנכות כזו שמאלצת אותי להיות קשור לאבא שבשמים קרוב קרוב - אחרת אני מתחרפן. וגיליתי גם שיש דרך ליישם את זה בפועל - להיות צמודים לה' - ושהיא שונה מאוד מהמלחמות שהתרגלתי אליהן עד היום. אז אולי היה משהו בשאיפות שלי ההן, מימי הישיבה...
בוא תישאר אתנו. אנא. רק תרוויח.
זמין לך כאן ובפרטי בכל עניין.

שלום זיו היקר
קראתי את סיפורך הכואב והכנה , ולפי הבנתי הגעת למקום הנכון ,  אני מאמין שמי שהגיע לאתר רוצה שינוי , ובעז"ה עם התוכנית חברים , צעדים וכו'
תגיע לחיים אחרים , חיים ללא שימוש בתאווה בעז"ה , עם כל התוספות והמתנות שבדרך , תעשה שולם עם עצמך (אצלי זה עובד 50 יום רק להיום בחסדו הגדול של ה')
הייתי מאוד עצבני בימי שימוש ,  והיום (אני לא שם לב) אבל אשתי אומרת שאני מתנהג אחרת לגמרי, הרבה יותר רגוע וקשוב , (תאמת אני רק בהתחלה , ומרגיש קושי בנקיון וחוסר שקט )
אבל מהצד אני נראה טוב יותר
  כמה שבלי התאווה קשה ,עם התאווה קשה הרבה יותר ובלתי נסבל וכו' וכו' וכו'.................................. , בלי השוואה בכלל ,

בקיצור
      ברוך הבא למועדון הלוחמים מחלימים ,

אוהבים

שלום זיו,
אני מאוד מזדהה עם הסיפור שלך, ואני יודע שזה כואב,
אחרי פיתוח כל התיאוריות הללו על שלום בית, וגאונות למצוא תמיד את האשמה באשתי, (כשהיא מקבלת את זה בהכנעה, מסכנה שכמותה,) גיליתי לעצמי ולה שאני המכור פה.
היום אני קולט שהיא כל כך בריאה, ומה שחשבתי פעם שלא בסדר איתה, אני רואה היום כסימן לנפש בריאה. היא לא צריכה את האופל הזה שאני הייתי צריך...
בקיצר, כמו שכבר אמרו, אתה בבית כאן, וכמה טוב שיש חברים שמשתתפית בשיקום החיים ההרוסים.
זה מאוד חשוב, היום דיברתי עם חבר בחו"ל שהוא בודד, ואין לו חברים לקבל מהם את התמיכה שאנחנו צריכים בשיקום.

שמח שהצטרפת

ברוך הבא, תודה שנחשפת, למרות שגדלתי באורח חיים אחר, אני יכול למצוא התאמה מוחלטת בתחושת השונות והזרות אל מול הסובבים אותי. יכולתי לחוש בדמיון הרב של מי שרוצה מנסה ונכשל פעם אחר פעם.

כף הקלע של המנודים מארץ החיים לא זרה לי. בושה אשמה ושאיפות מנופצות היו גם מנת חלקי, ואני כאן כדי לומר לך - אפשר אחרת. יש עוד אופציה, לא קלה, אפילו כואבת. אבל נסבלת, עדיפה על הקודמת.

אני מאחל לך שתתחבר ותמצא את המקום שלך.

בהחלמה.

אוהבים אותך זיו ושתהנה מזיו השכינה ע''י התכנית.

זיו היקר שלום,

שמחתי מאוד לקרוא את סיפורך ואסביר גם מדוע. בדרך כלל זה הפוך: אני קורא סיפור של חבר הזועק לעזרה, ואז מקווה שהוא "ייתפס" ויישאר איתנו להחלים. אצלך קראתי את זעקת ההצילו לפני תקופה קצרה ומאז שמחתי מאוד לראות שאתה איתנו, לשמוע אותך בקבוצות ולחוות את ראשית ההחלמה. כעת אני קורא את הסיפור שלך (שהוא בערך הסיפור שלי אם משנים פרטים לא מהותיים רבים) והפאזל מתחבר.

תראה, כולם כתבו שהסיפור שלך הוא בדיוק המקרה שלהם ואני מצצטרף ואומר לך בדיוק כמוני (האוננות בזמן היתר -- מי יאמין לנו..)

אבל אני לא יודע - פעם כתבו פה שהנשמה מושכת למעלה (תורה ותפילה) והגוף מושך למטה (תאווה, התמכרות)

כנל לגבי היחסים עם אישתי..

מצפה לישועות

מומו

מומו,

ממה שאני יודע, ההתמכרות והתאווה זה בדיוק המשיכה של הנשמה אלא שזה הולך בכיוון הלא נכון. אני מחפש את אלוקים אבל במקום הלא נכון ולכן מגיע לשם. זאת הסיבה בגללה אני יכול למצוא את התשובה והפיתרון רק אצל אבא שבשמים.