שלום חברים. שמי הושיעה נא. ואני מכור לתאווה. (אוהבים אותך הושיעה)
החידוש היום הוא, שלראשונה אני מודה שאני מכור לתאווה. אסביר את כוונתי.
מהרגע שהצטרפתי למייל היומי, היה ברור לי שיש לי נפש של מכור. הייתי יושב שעות משחק בבלס. משחק אידיוטי חסר אופק שמבטא את ההתמכרות והבריחה שלי.
הייתי מכור לעידכוני חדשות. חייב לבדוק מה מתרחש בכל רגע ב9 אתרי חדשות. (ווינט, וואלה, הארץ, בחדרי, כיכר השבת, תיק דבקה, גיא בכור, ערוץ 7, גלובס, וכו'...)
ובעת ההיא מכור כבד לסרטים. יכול להסניף 10 סרטים רצוף בלילה. שכחתי שיש את יום המחר. או בכלל את עכשיו.
אז הנה אני בוודאי מכור. אך מבחינת התאווה, שם הביצועים שלי לא מרשימים.
אין לי את הנושא של אוננות כפייתית. אין בי את האומץ לצפות בפורנו. לא נתתי לתאווה ביטוי בחוץ. למזלי (יותר מזל משכל) לא הייתי מעורב בשיחות צ'אט.
אז זהו, הסקתי מכך שאצלי המין נתון לבחירה. וא"כ אני לא חסר אונים מול התאווה. בעצם בכלל לא מכור לתאווה. הידד.
אבל משהו בפנים הטריד אותי. הרי אני כן נמשך. כן משוטט ברחבי הרשת בניסיון לצוד תמונות וסרטונים. הרי אני מחפש את האקשן! שבסרטים.
זה המקום לציין, שאינני שה תמים לעולה טלית שכולה תכלת. בילדותי, עברתי מעשי "ילדות"... בהתבגרותי חיטוט במגזינים... לאחמ"כ חיפוש נואש ביוטיוב... ובשאר רחבי הרשת.
אני במהותי אדם רוחני, שואף תמיד לקרבת ה'. עבורי כל ריחוק מה' זה קטסטרופה. גם ראיית סרט שבה פיפס תאווה קטן ראיתי זאת כבגידה בו יתב'.
הרגשתי, מה ההבדל אם אני גונב ממנו שקל אחד או מיליון. שניהם שוים מבחינת הבגידה באמון. הרגשתי זוועה.
אבל זה לא עזר. נשאבתי לתוך שעות של חיפושים אחר "חומר מושך". סרטונים, בדיחות, וכל מה שמזכיר תאווה. ולמרות שלא נגעתי בתאווה בעיין, חיפשתי את העקבות.
אני זוכר, שעת לילה מאוחרת. אשתי עייפה. אני מחכה לרגע שתירדם. אוכל לקפוץ למחשב. היא נרדמה, סוף סוף אפשר לנשום. רצתי למחשב...
טיפש שכמותי, הרי רק בלילה הקודם חטפתי ממנה על הראש על זה שהלכתי לישון ב3 בלילה. או 4 בבוקר. איך שכחתי? איך הכחשתי?
באלול האחרון, הקעתי לקרקעית. כל כך רציתי להתחזק לקראת ראש השנה. זה כל כך לא הצליח. שקעתי בחיעפוש הזוי אחר תאווה. חרשתי באתרי סרטים למצוא התרחשויות.
ואז מצאתי באחד מאתרי החדשות החרדים את המודעה, "טובע בפיתויי האינטרנט"? כן. אני טובע. הצטרפתי לשמור עינך.
הרגשתי שאני שייך לתכנית. התחלתי לקבל את המייל היומי במשך 3 חדשים. באותם חדשים לא נגעתי במשחק מחשב או סרט או אתר חדשות. גם לא תאווה. ספרתי כ100 ימי נקיות.
כנראה שהאוירה המחלימה היתה מעיין אקומול עוצמתי עבורי. זה מילא לי את הצורך. המייל לבד, היה לו עלי השפעה חזקה.
אבל הרגשתי שאני חייב להתקדם. רציתי לעזור לארגון שמור עינך. הצעתי ליחזקאל עזרה. כתבתי קצת למייל היומי.
אז באזור חנוכה, הצטרפתי לפורום בעצת ר' יחזקאל. פתאום נתגלה בפני לראשונה עולם הפורומים. כמכור בנפשו התחברתי תוך שניה לזרם החברתי הזה. התמכרתי לפורום.
בשבת הראשונה שלי, אחרי איזה 100 הודעות בשבוע, היה לי קשה לא לבדוק מה קורה בפורום. הזדעזעתי מעצמי.
כמובן שלמדתי מהר מאוד על המושגים, אני טוב בשפות. למדתי את שפת ההחלמה. הרגשתי שאני על הסוס. החלטתי לחזק את החברים בקריאות עידוד וחיבה.
תוך זמן קצר, נשאבתי כל כולי אל תוך הפורום. על חשבון, האשה הילדים, הכולל העבודה, הדף היומי החברים, התפילה והאלוקים...
הרגשתי שאני כונן הצלה שבא בשליחות של פיקוח נפש להציל נפשות. אם אפספס תגובה של חבר בזמן אמת חלילה, הרי זה ממש דוחה הכל! אולי אפילו דוחה שבת?!
אבל הלב מרגיש שזה טעות. שזה לא פרופורציה נכונה. שלחתי בפרטי הודעות עזרה. אותות מצוקה. נעניתי. שוחחתי ארוכות באחד מלילות חנוכה עם אחד הוותיקים.
קיבלתי את הספרות. החלטתי להתחיל לעבוד ברצינות. ביקשתי ספונסר. קיבלתי ספונסר.
בשיחה הראשונה, שאל אותי הספונסר, מה אני מחפש בשמור עינך? הרי אין לי את הקשיים שיש לחברים האחרים. אמרתי לו שיש לי משיכה לתאווה. ובכלל הדרך של הצעדים נראית לי דרך רוחנית טובה אז למה לא. הספונסר התייעץ, וקיבל את האישור להמשיך איתי.
עם הזמן הספונסר קילף לי כמה שכבות. כתבתי צעד ראשון. כתבתי על מעשי הילדות שלי. אבל לא התחברתי לזה. אמרתי, זה לא חלק ממני זה סתם שובבות ילדותית.
כתבתי על חיטוט במגזינים, טוב, זה היה לפני שהתחזקתי אז זה לא נחשב לי. אכן הודיתי על הסרטים, אבל הרי אני כ120 יום בלי זה אז היכן החוסר אונים?
שאלתי את הוותיקים, על מה הרב טווערסקי מודה בצעד 1? שאלתי את הספונסר האם אוכל להודות בחוסר אונים מול התפילה? (אינני מצליח להתפלל כראוי)
לא ידעתי איך להציג את עצמי בקבוצות. לומר שאני מכור לתאווה? הרי אני אולי לא. וותיקים המליצו לומר, אני מכור. כזה כללי. הרי בזה אני מודה.
ברור היה לי שיש לי פגמי אופי. רבים וכואבים. ברור לי שאני חייב לטפל בהם. ברור לי שבדרך הצעדים אמצא את מבוקשי. אך זה היה מנותק מההקשר של תאווה. אני סתם מכור.
הימים חולפים, ימי הנקיון מצטברים, השכבות מתקלפות. תובנות במסות. זכיתי למתנות נפלאות. באתי לקבוצות חיות. התכנית אכן עבדה לי. וכן, גם על הנקיון שלי שמרתי.
נקיון מתאווה. אפילו מסרטים משחקי מחשב וחדשות. ספרתי עוד כמה שבועות של נקיות. אפי' האובססיה לפורום טיפה נרגעה. אך עדיין היה לי קושי בתאווה בבית. התאווה המותרת.
נדלג לעיקר הנושא, בפסח האחרון, מיוזמתי, לקחנו שבועיים של הימנעות מרצון. יצא לי טוב גם טכנית. ואז המרצע יצא מן השק.
הדופק עלה, הראות הטשטשה, חטפתי קריז. איבדתי את השפיות. לאט לאט מהר מהר, ההגנות התקלפו, צרכתי חדשות, הורדתי לפלאפון משחקים, נגעתי כבר בסרטים, ומצאתי את עצמי מחפש תאווה... ואז חוויתי את מלא המשמעות של חוסר אונים מול התאווה. אנסה להסביר זאת מהזווית שלי.
התאווה היא לא המעשה. התאווה היא גישה. אני חולה אנוש בדיוק כמו כולם. רוצה לברוח בדיוק כמו כולם. לברוח עמוק אל תוך עצמי. לשקוע בניתוק מהעולם. הבנתי שביטוי ההתמכרות שלי הוא בחיפוש אחר התאווה... החיפוש עצמו. אינני רוצה למצוא! כי אז יפסיק החיפוש. פורנו לא היה מספיק טוב עבורי, שם הכל זמין. רציתי לעבוד קשה ולחפש... זו הסריטה שלי. למזלי לא ממש מצאתי, אבל זה לא מוריד כלום מהמחלה, מהגישה החולה של חיפוש וחיפוש וחיפוש אחר התאווה!
הייתי מריץ סרטים, בודק כל 5 דקות האם קורה שם משהו טוב... כשמצאתי, ברחתי... כיסיתי את המסך ב2 ידי... והמשכתי לחפש. הזוי הזוי הזוי. המשכתי עוד שעות בדיוק כך.
במקרה שלי, התאווה המותרת, המצוותית! ניקזה את מושא התאווה. אשתי הפכה לכספומט התאווה. שאגב, לעולם לא יכול לספק את פרנסת המכור לתאווה.
זה היכה בי כל כך חזק! איך שהצורך בסם הזה צובע לי את כל החיים. לא משנה שהייתי נקי 200 יום, עדיין החוסר ב"גישת התאווה" יבש אותי עד עפר.
הרגשתי בחוש את הרצון להיות "נאהב. ולא להיות אוהב." אוי, כמה חיפשתי ערך בתאווה. כמה חיפשתי את החיבוק והחום של התאווה. הבנתי, אני מכור לתאווה.
למה אני מספר לכם את כל זה,
1. שאדע, שנדע, התאווה אינה תלויה במעשים. היא גישה חולה. אני אולי יותר חולה מהרבה אחרים, ולא משנה מהם תופעות הלוואי ואיך הסימנים למחלה מתפרצים.
2. להסתיר את מצבי האמיתי נהיה בעיני חוסר כנות. לנופף בימי נקיון שהם בעצם לא כאלו איכותיים כמו של מכורים האחרים. אני לא כזה מיסטר החלמה אבו עלי כמו שזה נראה.
3. היה לי פחד. פחדתי שאם ידעו את אופי ההתמכרות שלי יזלזלו בי. איזה חנון! אפי' לא צ'וטט. איזו החלמה חסרת אופי. לא רציתי לאכזב אותכם חברי היקרים. אבל מה לעשות, אינני יכול יותר להסתתר מאחורי הפוזות. זה לא בריא לי. אמנם רציתי להרגיש שיך לכאן יותר, וזאת סיבה חיובית. אך לא אסתתר יותר מאחורי הפוזה הזאת. ואם יורשה לי להוסיף, מהסיבה הזאת אני לא ספונסר. כי אין לי את הנסיון האישי מה עבד לי. כן, התעסקתי בפגמי האופי של עצמי, אך לא באותה זוית של חוסר אונים מול התאווה.
(אולי עכשיו שאני מודה שאני מכור לתאווה, כי זיהיתי איך היא סם עבורי, כבר אוכל להיכנס למועדון הספונסרים? ואקבל הרבה ערך וצומי? ימים יגידו. ספונסר יגיד...)
לסיכום,
שלום חברים. שמי הושיעה נא. ואני מכור לתאווה.
התאווה שלי מתבטאת בשיטוט וחיפוש בלתי פוסק אחר תאווה. יש לי פחד אדיר למצוא אותה עם דחף אדיר לחפש אותה...
חיפוש בסרטים חיפוש בחדשות וחיפוש תאווה מותרת בבית.
אני מאוד חולה. יש לי פגמי אופי רבים. הראשי הוא ריכוז עצמי מטורף. זה גורם לי גם לברוח וגם למצוא ערך בתאווה.
נקי בחסד ה' בלתי מובן מאליו מח"י אלול תשע"ב. (עוד קשה לי עם כל יום רק להיום)
תודה חברים
