שלום לכולם, ככל שאני קורא בספרים אני מגלה שתי נקודות מהותיות כדי להתחיל את תהליך ההחלמה. הראשונה הראשונה היא העשיה ביחד. יצירת קשר עם חברים, ועבודה על הצעדים ביחד איתם. והכניסה בפועל לצעד הראשון, שמומלץ לכתוב את הסיפור האישי המלא שלך כדי להביא את עצמך לכניעה מוחלטת. אני כותב את הדברים לעצמי, ואולי אעיז גם לפרסם אותם.
נולדתי כבן בכור למשפחה תורנית. (קראתי פעם שבכורים סטטיסטית יהיו מוצלחים או מכורים, אני נחשב מוצלח, אבל באמת מכור...) הייתי ילד מופנם, לא חברותי. אני זוכר שבבית ספר יסודי אמרתי תמיד להורים שאין לי חברים בכלל. הייתי נפגע בקלות – אבל מוכשר מאוד, עם יכולות שכליות גבוהות. כמו הרבה ילדים בכורים הרגשתי שיש ממני ציפיות גבוהות מאוד, ותמיד ניסיתי להרים את הרף.
בבית של סבא וסבתא שלי היו תמיד עיתונים, אני לא זוכר באיזה גיל זה היה (נראה לי בערך 12) שגיליתי בעיתון תמונות לא צנועות. הרגשתי מן התרגשות והשתדלתי להציץ בלי שיתפסו אותי. לפעמים הייתי מחביא אצלם בבית עיתון עם תמונות ממש "טובות" כדי שאוכל להסתכל שוב בפעם הבאה.
אבל זה לא הספיק, חלמתי על לראות משהו ממשי, משהו זז... פעם הייתי אצל חבר והוא הראה לי ערוץ שהיה בו הרבה מראות חשופים. התחלתי לראות את הערוץ הזה אצל הסבא והסבתא, הייתי מסובב את הטלוויזיה לכיוון הקיר ורואה שעות. התחלתי לחפש קטעים בתוך סרטים. הייתי רואה סרט של שעה וחצי בשפה שלא הבנתי רק כדי למצוא קטע של תאווה. "הכי טוב" היה לישון אצלם. הייתי מכוון שעון מעורר לאמצע הלילה והולך לראות סרטים שהוקרנו אחרי שהילדים הולכים לישון. סבא שלי לא הבין למה בכל פעם שאני שם, הוא קם לוותיקין ומגלה אותי ישן מול ערוץ הספורט. (חששתי ששמעו אותי, לא רציתי שידעו למה באמת קמתי).
אני זוכר את הפעם הראשונה בגיל 12 שקמתי אחרי קרי לילה. עוד לא הבנתי מה זה, אבל קמתי עם תחושה של כוח. תחושה שאני שווה משהו. ומאז כל צפיה שלי בטלוויזיה הסתיימה באוננות.
כשהלכתי לישיבה, חשבתי שגמרתי עם זה. התאווה חיכתה לי בצד חודשיים ואז חזרה. בכל פעם שיצאתי הביתה הייתי נופל. לפעמים מול הטלוויזיה ולפעמים מול קיר... רק מהמחשבות. לא יכולתי לסבול את עצמי. התחלתי להדרדר מבחינה דתית והתגייסתי.
הצבא היה שיא השפלות. קניתי פלאפון חדש עם חיבור לאינטרנט. בכל רגע נתון הייתי נכנס לאתרים עם תמונות. בזבזתי שעות שינה יקרות על שיטוט ברשת. בשמירות הייתי בצ'טים. חיפשתי רק דבר אחד- תאווה וכמה שרק אפשר. באותה תקופה התחילו להכנס פלאפונים דור 3. לכמה חברים היו כאלו מכשירים עם חיבור לרשת. כמהתי לסרטים, התמונות הספיקו לי. הייתי משאיל מחברים פלאפונים לשמירה כדי "לראות סרט". פעם חבר שתמיד השאיל לי את המכשיר שלו ישן, פשוט גנבתי לו את המכשיר, נפלתי והחזרתי לו מיד. הרגשתי שגבולות נחצו. פעם אחרת התפתתי לתת את המספר שלי בצ'ט מיד קיבלתי טלפון עם צחוק רועם. נבהלתי שמישהו יעלה עלי, מהר העלמתי את המכשיר (שלי) הודעתי לכולם שאיבדתי אותו וסגרתי את הקו (כבר היה לי עוד מכשיר מחובר לרשת). חשבתי שעכשיו אני מסיים עם זה. לא הצלחתי. מישהי באיזה פורום הציעה שניפגש ורמזה שנהיה ביחד... הזעזוע הראשוני שלי גרם לי להחזיר לה הודעה נזעמת שאני דתי. מיד התחרטתי וניסיתי ליצור איתה קשר שוב. היא לא הגיבה, אולי נפגעה. אלוקים שמר עלי.
אחרי הצבא הלכתי ללימודים. בשלב הזה כבר הייתי מיואש מעצמי. הייתי משאיל מחבר את המחשב שלו וגולש לאתרים נוראיים. הוא כעס עלי שתמיד מחקתי את ההיסטוריה, אז גיליתי את הגלישה הפרטית – בשבילי אידיאלי. גיליתי את הדברים הגרועים ביותר ונגעלתי. הרגשתי שאני לא יכול לראות כאלו דברים, אני עדין מדי. אז הייתי רואה רק דברים "עדינים".
התחתנתי – חשבתי שהבעיות נגמרו, הן רק התחילו. אישתי חששה מאוד מהרשת. היא ניסתה לחסום כמה שרק אפשר. פעם אחת היא תפסה שנפלתי. נשבעתי לה שזה חד פעמי. היא לא האמינה אבל התגברנו על הקשיים והמשכנו ביחד. אבל כבר לא שלטתי בעינים שלי. הרגשתי שהפסוק וְכֹל אֲשֶׁר שָׁאֲלוּ עֵינַי, לֹא אָצַלְתִּי מֵהֶם נכתב עלי. היה ברור לי שאני בסחרור לתהום בלי יכולת לצאת מזה. ויום אחד עליתי דרגה. הרגשתי שאני רוצה לטעום מהדבר האמיתי עם אישה אחרת. חיפשתי איך לבצע את זה. פתחתי חשבון פיקטיבי בgmail ובfacebook. רציתי לקשור קשר עם אישה אחרת. התאווה שלי כבר סיחררה אותי יום אחד באוטובוס עמוס כשהייתי צריך לבחור בין להדחק בין שני גברים לבין שתי נשים, בחרתי באפשרות השניה. כשירדתי מהאוטובוס הייתי מזועזע, פעם ראשונה שנגעתי מרצון באישה שאיננה אישתי. הרגשתי שהאיבוד שליטה שלי ממשיך להתקדם. שאני צריך למות – או לעזוב את הדת. איך אני יכול לשקר לעצמי שאני אדם דתי. ואז כעבור שבועיים של יסורים נזכרתי בשמור עיניך. החלטתי שאני הולך להצטרף לפורום במשימה של להיות או לחדול. התאווה הורגת אותי! הצטרפתי לפורום עם המייל הפקטיבי – את הסיסמא ביססתי בזמנו על הפסוק "רבות מחשבות..." כמה שזה נכון...
אני פה כבר שבועיים וחצי. מאז אני נקי. אני משתדל לא ללגום לגימה ראשונה. לומד את הדרך ואת השיטה. לומד להתבגר אחרי שנעצרתי בגיל 12.
איך אחרי כל מה שכתבתי עד עכשיו,איך עדיין יש לי הרהורים אם אני מכור?
).