שלום וברכה לכל החברים, שמי רקם [שם בדוי לפורום]

אני לא כל-כך יודע מה לכתוב, או אפילו למה אני בכלל כותב כאן בפורום, אני מרגיש מאד מבולבל....
ואני עוד לא סגור על התועלת שתהיה לי בכך שאחשוף את רגשותיי הכי כמוסים - שעמלתי כל חיי להסתיר, ובהצלחה מרובה.
מעולם לא שתפתי אף אחד ברגשות האסורים שאני מתמודד אתם, ואני ממש משקשק מפחד....אפילו להעלות אותם על כתב, כאן בפורום.

קצת רקע עלי:

אני בחור רווק בגיל ה- 30 המוקדמות.....

בשבועיים האחרונים בעקבות מעשה שהיה, פשוט הגעתי למבוי סתום בחיים שלי, ואני מרגיש שאין לי יותר תקווה לחיות חיים נורמטיביים כאחד האדם.

הבעיה שיש לי (ושתמיד הייתה לי) היא - שאני נמשך רק לגברים.... וזה מייאש אותי מלרצות ולהמשיך לחיות את החיים הסודיים והקשים האלה, פשוט מחנק!
אני מרגיש כל-כך בודד, לא רואה שום תקווה, שום אור בקצה המנהרה שאולי משהו ישתנה לטובה....

כשהייתי בחור צעיר בישיבה, היו הרבנים וגם החברים מנסים להציע לי כל מיני בחורות למטרות נישואין,
וזה בכלל לא עניין אותי, ואפילו דחה אותי כל העניין הזה של זוגיות, ועם הזמן, אפילו פיתחתי כלפיהן קצת שנאה,
אך בזמנו עוד יכולתי לדחות את אותם ההצעות בטענה - שאיני בשל לנישואין עדיין, ושנפשי חשקה בלימוד התורה הקדושה,
אך הזמן עבר ואני התבגרתי, והתירוצים שלי כבר לא התקבלו בהבנה כבצעירותי,
ואפילו פעם אחת יצאתי לכמה פגישות עם איזו צדיקה אחת, ממש בלית ברירה, ורק בשביל שיעזבו אותי כבר במנוחה עם כל השידוכים האלה....

אבל היום, שאני כבר בן 30+ נגמרו לי כבר כל התירוצים, ולמעשה אני אומר מפורש לכל מי שמנסה להציע לי שידוך - שאיני מעוניין להתחתן כלל!
ושאיני רואה את עצמי נושא אישה ובונה בית. ואז הם ממש בהלם וגם קצת כועסים עלי, וכשהם מנסים לברר למה אני לא מעוניין,
וכששואלים אותי מדוע? (כי הם לא מעלים על דעתם שאני פגום ומתועב)
אני פשוט משיב - שאיני יודע להסביר בשכל מדוע, אבל כך הלב מרגיש, ואיני יכול ללכת נגד הרגשת לבי! 
וכמובן שהתשובה הזאת לא מתקבלת יפה בדרך כלל, וגם הורי מתוסכלים וכועסים עלי ולא מבינים למה אני ככה......

אני לא מרגיש שאני יכול לספר לאף אחד בעולם הזה מה הן הנטיות האמתיות שלי, המשא הזה פשוט כבד מנשוא!

התאוות וההרהורים לא נותנים לי מנוח, נמאס לי מהתאווה הפסולה והמתועבת הזאת לזכרים!!!!

מישהו יכול לתאר לעצמו בכלל איזו הרגשה זו לחיות מגיל צעיר בפנימיות,
המחשבות שהיו לי עליהם היו פי אלף יותר שטופות זימה, מאותם דיבורים שהם היו מדברים על בנות שהם מתאווים להן.....
אני מתבייש לומר, שהיו איזה 3 או 4 פעמים ש"התאהבתי" באיזה חבר טוב שהיה בפנימייה, ועשיתי דברים לא יפים........ נו....זה לא חולני??? מי עושה דברים כאלה???

עד היום המעשה העיקרי שאתו אני נלחם זה - שפיכת ז"ל, אבל היו לי גם שתי מעידות עם איזה חבר שהיה לי כשעוד הייתי בישיבה,  ה' ירחם עלי! וסלחו לי שהתיאורים שלי פרוצים מידי, אבל אני לא יודע איך לבטא את זה אחרת.

אני אובד עצות, אני לא רוצה בזה, מעולם לא רציתי בזה, כמה פעמים התפללתי לה' שיקח ממני את התאוות האלו, ושיעשה אותי כמו זכר רגיל שנמשך לנקבות,
או לפחות שיקח ממני את התאווה לגברים......

כל מה שהרמב"ם כתב על שופך ז"ל בפרק רביעי מהלכות דעות, התקיים עלי ובגדול!
אני שמן, וכל גבי וכתפיי, בטני והחזה שלי ובית שחיי נתמלאו בשערות גסות, גדולות ועבות,
גופי נחלש מאד, ומגיל מאד צעיר נתערבבו שערותיי עם שערות לבנות - אני מרגיש כמו זקן בן 70.
היו פעמים שפשוט פצעתי את עצמי והכאבתי לעצמי מרוב הרצון להתענג, ולמקסם את ההנאה עד מתיחת כל הגבולות.....

היו הרבה פעמים שניסיתי להפסיק עם ההתנהגות הזאת, ואפילו הצלחתי כמעט חודש פעם אחת, אבל עד מהרה חזרתי לסורי ופגמתי בבריתי,
זה כמו לנסות לעצור מפל מים עם החולצה שלך.....

עד שאני לא נתקף ממש בתאווה אני לא מחפש פורנוגרפיה אבל בדרך כלל הטריגר של התאווה שלי יכול לבוא ממש מכל כיוון - וכי אפשר לברוח מאנשים? 
הבעיה היא שאפילו אם אני מחליט להפסיק ולשמור את עצמי נקי, זה פשוט בלתי אפשרי!
בבית הכנסת יש בחורים יפים שמעוררים אצלי את התאווה, וברחוב יש וכו' לאן אברח בכדי לשמור את עניי? לירח?
ולרוב אני משפיל את עניי לקרקע, ומנסה בכל כוחי שלא להביט אפילו לא בחטף.....
אבל יש גבול לכח הרצון שלי, ואני מחזיק מעמד אך ורק עד שהסאה של התאווה שלי התמלאה ומנסה לפרוץ בכל כוחה.......רחמנא לצלן!
ואז.....כשאני כולי חם ברצון לפרוק את התאווה שלי...... אז כל גירוי הכי קטן ושולי שיכול להיות,
מיד גורם לי לרוץ ולחפש סרטונים פרונוגרפיים באינטרנט מהסוג הכי טמא ושפל שיכול להיות, והאברים גומרים את העברה......

ומיד לאחר המעשה המתועב, מתחיל הסבב של הדכאונות והעצבות והיאוש מן החיים.......הרגשה שאין מוצא - מן מעגל קסמים שכזה...איזה חיים אלה....

אני משתדל ללמוד ולהתפלל בכל יום בקביעות ולא לוותר לעצמי, ואולי האור שבה יחזירני למוטב.
אני לומד עם כמה חברותות, ואם הם היו יודעים עד כמה שאני מתאווה לחלק מהם - הם היו צועקים לי "טמא טמא סור מעלי" ובורחים ממני כמזרח ממערב.....

שוב אני רוצה לבקש סליחה על כל האריכות, בכותבי שורות האלו שפכתי את לבי כמו סיר גולש מרתיחתו, והדברים אפילו לא מסודרים כל-כך,
אבל אני מקווה שהם קצת שופכים אור על מי אני ומה אני.

אני מוצף רגשות כרגע ולא יודע מה עוד לכתוב..... אשמח לשמוע עצות להשית נפשי מבעלי הנסיון שבכם....

תודה ובברכה רקם 


ערכתי


 
 

ברוך הבא חבר יקר,
כל כך מבין אותך וכואב איתך.
שלחתי לך הודעה באישי.
בהצלחה.

שלום חבר וברוך הבא,

האם יש תקווה? כן, יש תקווה. השאלה היא מהי התקווה.

עד כמה שאני מבין, אתה כותב על שתי בעיות נפרדות, למרות שהן דומות ויש להן הרבה במשותף. בעיה אחת היא המשיכה לגברים, ובעיה שניה היא חוסר היכולת להפסיק את השימוש בתאווה.

אני לא בדיוק במצב שלך, אבל אני יכול להזדהות איתך כיון שגם אני נמשכתי לגברים ובמשך הרבה שנים זה היה סוג התאווה בו השתמשתי (למרות שהיתה לי משיכה גם לנשים, ובכך אני שונה ממה שאתה מתאר). מה שכן, בנוגע לחלק השני של הדברים שלך אני יכול להזדהות במאה אחוז כי אני באותו מצב בדיוק, ובמשך הרבה מאוד שנים השתמשתי בתאווה באופן כפייתי לחלוטין בלי שום יכולת להפסיק למרות כל הרצון הטוב.

אז בנוגע לחלק הראשון, אני לא איש מקצוע אבל לי עזר מאוד טיפול פסיכולוגי אצל דוקטור דתי שמבין בתחום. אין לי מספיק ידע, אבל הנסיון שלי הוכיח שזה ענין שניתן לפתור אותו.

בנוגע לחלק השני, אני לא צריך להיות איש מקצוע, כיון שכאשר הבנתי שאני חסר אונים מול התאווה אז גיליתי שאת העזרה הכי גדולה שאני יכול לקבל זה דווקא מחברים שנמצאים במצב שלי.

אציע לך לקרוא קצת בפורום, ואם יש לך שאלות - אשמח מאוד לנסות לעזור.

חתיכת שם בחרת לך, יהי רצון שלא תחוש שנפשך בכפך כל הזמן... אח יקר ברוך הבא, אתה נשמע במצוקה, הכאב שלך צף מכל מילה, אברך אותך בימים יפים יותר, אאחל לך שתמצא בתוכך את האנרגיה לומר לא עוד, לא רוצה יותר את הכואב הזה.

מנסיון איישי אכתוב לך שכשמצאתי את המקום הזה בתוכי חיי השתנו. לא ברגע, זה לקח זמן (ועוד המון כאב) אבל החלה תזוזה נעימה יוצר בחיים שלי (ושל כל הסובבים אותי)

גילוי נאות. אני לא נמשך לגברים. זה לא עושה לי את זה. אבל זה לא מה שימנע ממני מלהזדהות עם הסיפור שלך לחלוטין. כל התיאורים (גם לפני שצינזרו אותך) היו בדיוק אצלי. רק עם בנות המין השני, אני לא חושב שיש הבדל בין תאווה לגברים לתאווה לנשים. בשניהם אנחנו עושים 'החפצה' של הנשמה.

הנסיון שלי עם אחרים הוכיח שבשני המקרים הרצון הוא לקחת. האובייקט ממול לא מעניין כבנאדם. שלא תבין לא נכון, הוא חשוב, מאוד. רק במה שהוא יכול לספק אותי במה יוצא לי מהקשר איתו. וכמוך גם כל הזמן היית עסוק בדבר הבא, עוד ועוד תאווה.

אבל אז אלוקים נגע בי. עם פינצטה הוא שלף אותי מהחור בו הייתי. הבנת שאין לי לאן לברוח מהתאווה. כי התאווה היא אני. היא בתוכי. לימדו אותי שיש רגע של הכרה פנימית, של זעקה מהנשמה - לאאאא. אני באמת לא רוצה בזה יותר.

אתפלל איתך יחד שתמצא את המקום הזה.

אה, ויש. יש תקווה. גדולה. ענקית. אני הייתי מחוק לגמרי. בחסד הבורא אני היום חי.

בהחלמה.

ואוו חברים, תודה רבה רבה על כל דברי העידוד, ורגשי ההזדהות - זה ממש מגביה שפלים....

אם כי זה קצת (הרבה) מרגיש לי מוזר, כיוון שמעולם לא שיתפתי אף נפש חיה ברגשותיי הכמוסים האלו,
ופתאום לקבל יחס מעודד וענייני שכזה על דברים כה חמורים שכתבתי - באמת שלא ציפיתי לזה...(אני עדיין מתקשה להאמין...)

סלחו לי אם אני לפעמים נשמע קצת דרמטי, זה לא בכוונה, איני יכול לעצור את עצמי מלהתרגש כשאני כותב דברים שנוגעים כל-כך פנימה בציפור נפשי. 

אני מתחייב שלנסות ולהתקדם בצעדי תינוק - וה' יעזור.

חבר,

רק אתה יכול להגיד האם הדברים שעשית הם "חמורים" או "כואבים". זה לא באמת סתירה בין הדברים, אבל כשאני מדבר על הדברים החמורים שעשיתי, זה בעיקר במקומות בהם יכולתי לשלוט בעצמי ולא עשיתי את זה, ואז אני מרגיש אשמה - ובצדק. לעומת זאת המקומות בהם אני מעורב בעל כרחי הם לא כל כך חמורים כמו שהם כואבים.

אני לא אומר שכל מי שמשתמש בתאווה הוא חולה ואין לו שליטה, ממש לא. העולם שלנו הוא גדול ויש בו הרבה פיתויים ותאוות, אבל אני יודע שאצלי זה לא הענין אלא הטירוף והחוסר שפיות, האובססיה הלא נגמרת, זה הרבה יותר מאשר סתם תאווה.

כך או כך, אאחל לך שתישאר כאן ותמצא את מה שחברים רבים מצאו כאן.

הזדהתי מאוד עם הכאב העצום.
באמת שכאב לי איתך.
מאחל לכולנו למצוא את החופש, השיחרור והשלווה.

שוב תודה רבה על כל התמיכה החמה,

לסוד הכניעה היקר



הדברים שעשיתי עד היום היו בגדר חמורים וכואבים כאחד!
האדם היחיד שהכריח אותי לשפוך ז"ל - זה אני! כמו שאף אחד לא הכריח אותי לאכול ולהשמין, אני לוקח את האחריות המלאה על מעשי,
אבל אני בטוח ב- 100% שלא אני זה שבחרתי להיות מגורה מינית בכלל, ובגברים בפרט.

וגם אני מרגיש ממש כמו שכתבת - אני אובססיבי לגמרי, שטוף זימה, מלא הרהורים בלתי רצוניים, זה כבר עבר מזמן את הגדר הפשוט של המילה "תאווה",
ואף הגעתי והתמודדתי אין ספור פעמים לגדר התאווה שאמרו חז"ל - "תאווה - שמוציאה את האדם מן העולם". 

הו לא, ממש לא. נכון שאף אחד לא תפס לי את היד שלי וגרם לי לאונן, אבל כשאוננתי זה היה כפייתי לגמרי ונגד רצוני. יש הבדל גדול בין אדם שרוצה להשתמש בתאווה לבין אדם שלא רוצה להשתמש בתאווה ובכל זאת משתמש. האדם הראשון הוא פשוט חוטא עם יצר הרע, והשני הוא חולה.

ישנן מחלות פיזיות וישנן מחלות נפשיות, ובדיוק כזאת היא מחלת ההתמכרות. זאת מחלה לכל דבר וענין, שגורמת לי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות בשום פנים ואופן. יש אנשים שחולים בקלפטומניה, יש אנשים שחולים בדיכאון קליני, ואני חולה בהתמכרות קשה.

שלא יהיה ספק: העובדה שאני חולה לא אומרת שלכן אני לא לוקח אחריות על עצמי אלא בדיוק הפוך, אבל ביחד עם זה אני לא לוקח אחריות על מעשיי - פשוט בגלל שמה שעשיתי היה במקום שבו לא היה לי בחירה חופשית.

אדם חולה חייב לקחת אחריות על עצמו וללכת לרופא, ואם הוא לא מטפל בעצמו, אז אכן הוא לא יכול לעמוד מאחרי התירוץ "אני חולה". אבל יחד עם זה אדם חולה שמטפל בעצמו, אין לו על מה לקחת אחריות על המעשים שלו, אם הם נעשו בכפייה - נגד רצונו.

אחזור שוב על מה שכתבתי כבר: אני לא מדבר עליך אלא על עצמי. יתכן שאתה חוטא, אבל אני לא. אני חולה. כאשר הבנתי את זה - הפסקתי להשתמש בתאווה בגלל הסיבה הפשוטה: לקחתי אחריות על עצמי והתחלתי לטפל בעצמי. אז אני יכול להמשיך להעניש את עצמי ולקרוא לעצמי רשע ושטוף בזימה וכל הדברים האלו ואז להמשיך ליפול, או להבין שאני חולה, לקחת אחריות על עצמי ואז להפסיק ליפול. הבחירה שלי היתה פשוטה מאוד.

חשוב לי לציין שעבורי היתה חשיבות גדולה להבנה שאני לא חוטא ושמה שעשיתי היה כפייתי ובגלל מחלה, ולא איזו בעיה של כח רצון חלש. כל זמן שלא הבנתי את זה, לא הייתי מסוגל לעשות את הצעדים הנדרשים כדי להחלים, ולא יכולתי באמת לקחת אחריות על עצמי. דוקא ההבנה שמדובר במשהו שהוא מעבר לכוחי, נתנה לי את האפשרות להתחיל לטפל בבעיה באמת.

תודה על כל הברכות והתפילות "אסירותודה", גם אני מייחל לימים טובים יותר, אבל קשה לראות את האור מבעד למסך עובי העברות שלי,

אני בהחלט מסכים עם מה שאמרת, שבשעת תאווה הרצון הוא רק לקחת, ואפילו פעולות הנתינה הן למעשה לקיחה (למבינים), רק שמנסים ליהנות עד כמה שיותר בשעת התאווה,

אך אני מרגיש צורך להוסיף, שאצלי גם לא בשעת תאווה - מצד אחד איני מרגיש את צורך לשאת אישה ולהביא ילדים לעולם ולבנות בית כשר בישראל, ואף אני נרתע מזה,
ומצד שני אני כואב ועצוב "שנגזר" עלי לחיות חיים של בדידות באיזה דירת רווקים קרה ולמות זקן וערירי מבלי שמחת חיים ומבלי שאותיר מישהו שיאמר עלי אפילו קדיש....

העתיד שמצפה לי (במידה וה' יגזור חיים) לא נראה מזהיר במיוחד.....

ואני אחוז חלחלה ואימה, ומפחד מהיום הזה (שלא יגיע ב"ה) שבו אתייאש לגמרי וכבר לא ארצה להילחם יותר, אפילו למען ה'.

סליחה אם זה נשמע קצת קודר...... אבל בינתיים עוד לא ויתרתי! ואני מבטיח להילחם עד כלות כוחותיי!

אברך את כולנו - שיהיו כל ימינו שווים לטובה כשרה אימנו.

אוהב אותך אחי ומזדהה עם המון ממה שכתבת, כן כן, גם הפאדיחה הנוראית עם הגברים..

מבלי להכנס לשאלה אם זה עבירה ואני פושע או שזאת מחלה ואני חולה. רציתי להגיד לך שיש פיתרון. אפשר לצאת מהברוך הזה!

אוהב אותך!

השארתי לך הודעה בפרטי.

נשמה טהורה, אני מודה לך שאתה סבלני איתי, אני מעריך זאת מאד! ואני אכן מנסה כמיטב יכולתי לרדת לסוף דעתך ולהבין את המסר,

אך משום מה קשה לי להבין את החילוק שבין "החוטא" לבין "החולה" לעניין מסויים -

תאר לך אדם שוטה, הלוקה בחולי האוטיזם או פיגור שכלי (שפטור מכל המצוות שבתורה), ואותו שוטה הלך וכיבה את השלטר הראשי שבחברת החשמל למשך 5 דקות קטנות בלבד - כמה חולים מתו בבית החולים שלא היה בו חשמל למכשירי ההחייאה, וחלק מתו ממש על שולחן הניתוחים, והיו אלפי תאונות ברחובות מפני שנכבו עמודי התאורה פתאום בהפתעה וכן על זה הדרך.... אף על פי שהוא "שוטה" תראה לאיזה נזק הוא גרם! מתו למאות ולאלפים!

אז אותו "שוטה" באמת לא מבין מאומה ממה שעשה, ומחר חייו ימשיכו תמידין כסידרן (אך אולי יכלאו אותו במוסד סגור מי יודע....)

אבל אנחנו לא שוטים, נכון? וההשלכות של מעשינו נמצאים תדיר לנגד ענינו, והרגש חם בקרבנו, ולחיות עם המודעות לקלקולנו זה קשה לכל בר דעת,
ואף אם נאמר שבשעת המעשה שרתה עלינו רוח של שטות חולה, ואין להאשים את השוטה במעשיו, הרי עדיין נצטרך לחיות עם עצמנו בידיעה ברורה שהרגנו מליונים בכל מעשה שטות של שפיכה.... ומי יודע מה עוד קלקלנו? ויש גם נזקים גשמיים המשפיעים לרעה על חיינו.....

ובניגוד לשוטה מן המשל שלעולם לא יכיר בתוצאות והשלכות של מעשיו, לנו חוזרת הדעת לאחר מעשה החולי והשטות.....

אשמח ללמוד מה נקודת מבטך על דברים אלו.
ושוב תודה על כל הסבלנות, וסליחה על כל הטרחה שאני גורם.

   

שתי נקודות:

ניקח אדם שחולה ובגלל זה נוסע בשבת באבמולנס לבית חולים, אחר כך הוא נשאר שם כמה חודשים ולא מתפלל במנין, לא שומע קריאת התורה ולא משתתף בשיעורי תורה בגלל מצבו. ביום כיפור הוא חייב לאכול טריפות ונבילות מטעמי פיקוח נפש. האם גם עליו תיקח את כל הדברים שאמרו חז"ל על עבירות אלו ותאשים אותו בכך או שתאמר עליו שהוא פשוט חולה?

או שניקח אדם הסובל מפיגור שכלי והוא בכלל לא מודע למצבו. הוא מדליק את האור בשבת, אוכל ביום כיפור וכן הלאה. האם תאמר עליו את אותם דברים שכתבת על עצמך?

שוב: אני לא אומר שאתה חולה, אני אומר שאני חולה. אני לא שונה מאותו אחד הסובל מפיגור שכלי, למרות שאני נראה קצת שונה ולא נוזל לי ריר מהפה. כאשר המחלה שלי תוקפת אותי - אין לי שליטה על עצמי. לא על המחשבות ולא על המעשים. אז אני לא חוטא, אני חולה.

וכעת לנקודה השניה: גם אם נניח שאתה צודק במאה אחוז, העובדה היא שכל מי שחושב על עצמו במונחים של חוטא ורשע וכן הלאה - לא מצליח להפסיק את הנפילות, ואילו מי שמסוגל לקבל את עצמו למרות הכל - זה מי שמצליח לטפל בעצמו, לקחת אחריות ולהחלים.

אז גם במבחן התוצאה, אם אני רוצה להחלים עדיף שאתחיל להסתכל על עצמי בצורה הזאת.

חזק וברוך, הסברת יפה מאד, זה מתחיל להתבהר לי יותר כעת,

אני רק מקווה שהבנתי נכון -

אז למעשה כל אחד מאיתנו שהגיע למצב הזה של חוסר שליטה על פעולותיו ומעשיו, באובססיה ובחוסר היכולת להפסיק לבדו - הוא בגדר "חולה" (כן...גם אני...)
ובאמת הצדק עימך, שאין לבוא אליו בטענות - כי החולי הוא לא באשמתו כלל! באמת, מה הוא אשם?

הרעיון הזה ממש מעורר בי מלחמה פנימית בין הראש ללב,

הראש - מבין היטב את הנקודה הזאת שעלי להסתכל על פעולותיי מחוסרי השליטה ומעשיי משולחי הרסן - כחולי גמור! ובמידת מה, אין זו אשמתי!

אך הלב....איי.... הלב - זועק ומתאבל על כל הנזק העצום שגרמתי לעצמי ולאחרים במעשיי,
וגם על העתיד העגום שמצפה לי בגלל נטייתי המינית (וכמו שכתבתי לעיל: "אני כואב ועצוב "שנגזר" עלי לחיות חיים של בדידות באיזה דירת רווקים קרה
ולמות זקן וערירי מבלי שמחת חיים ומבלי שאותיר מישהו שיאמר עלי אפילו קדיש.... ")

זה לא יהיה פשוט להשתחרר מ- 30 שנה של שנאה והלקאה עצמית....

ומאת ה' הישועה.

אני לא מכיר אף אחד שהיה לו קל לקבל את זה שהוא חולה במחלה הזאת שנקראת התמכרות למין. אצלי המלחמה היא לא רק בין הלב לראש אלא גם בתוך הראש, אבל זה מגיע מהמקום של השנאה וההלקאה העצמית.

שוב, יש הרבה מקום לכאב - זה ברור, אבל הבושה והאשמה הם לא חברים שלי אלא הם חלק מהמחלה. ככל שאני יותר מלקה את עצמי ויותר מתבייש בעצמי - כך הסיכויים שלי להחלים נמוכים יותר, מה שמוכיח באופן ברור שזה לא חלק מההחלמה אלא חלק מהמחלה.

לכן, אני לא רוצה לשכוח את העבר, אבל גם לא רוצה לחיות אותו. אלוקים לא נתן לי אפשרות לשנות את העבר, לא משנה עד כמה אנסה. כל מה שהיה בעבר - הוא בלתי ניתן לשינוי, וגם הבושה והאשמה הגדולים ביותר לא ישנו את המעשים שלי בעבר. ולאידך העתיד (אותו אתה מצייר בצבעים כל כך שחורים), אין לי שום מושג מה יהיה בו, ומי שבאמת קובע איך הוא ייראה זה לא אני אלא אלוקים.

אם היית שואל אותי לפני שהגעתי לכאן איך העתיד שלי ייראה, יכולתי לצייר לך אותו בדיוק נמרץ, והתיאורים היו בודאי לא שונים בהרבה משלך. זה היה כולל בטח משהו כמו "אשתי תתפוס אותי ואני ימות בודד וגלמוד, מזיל ריר על בחורות". אבל לאלוקים היו תכניות אחרות עבורי, והוא לא שאל לפני שהוא שלף אותי מהזבל, אלא פשוט יום אחד עשה את זה.

אז אם אין עבר ואין עתיד מה נשאר? ובכן, ההווה. אלוקים נתן לי את ההווה לפעול בו נכון, וזה לא שייך כעת לא לאשמה ובושה (עבר) וגם לא למדע בדיוני (עתיד). אלוקים נתן לי אפשרות להבין שאני חולה, לקחת אחריות על המצב שלי ולהתחיל לעבוד כדי להחלים. זה נראה בלתי אפשרי אבל זה אפשרי. עובדה, אני נקי. זה לא בכוחי, אבל אלוקים מאפשר את זה אם אני רציני ומוכן לעשות. כל מה שאני צריך כדי להתחיל זה כנות פתיחות ונכונות.