שלום חבר יקר וברוך הבא,
כמה מוכר מה שאתה מתאר, התחושות של הריקנות, ההחלטה שלא ליפול יותר "אף פעם", וכמובן הנפילות שבאות גם אחרי ההחלטות האלו. אכן, יש לנו המון במשותף, ואין הרבה אנשים בעולם שיכולים להבין אותך כפי שאני יכול, או שיכולים להבין אותי כפי שאתה יכול. אין ספק שמהבחינה הזאת יש לנו ייחודיות, ולכן גם טוב כל כך לפגוש חברים חדשים כמוך שמגיעים לכאן לפורום.
יחד עם זה, אתה כותב על כך שאנחנו ממשיכים להיאבק בשיניים, והאמונה שבמלחמה הזאת ננצח בסוף. אז זהו, שבנקודה הזאת אני לגמרי לא איתך. שיהיה ברור: אני לא אומר שאני צודק ואתה טועה ח"ו, אלא רק מספר לך מה נכון עבורי.
במשך הרבה מאוד שנים (הרבה יותר מידי) חשבתי כמוך. נאבקתי בשיניים ולא משנה כמה פעמים נפלתי, כל פעם שוב "קמתי" ורציתי מאוד לשכנע את עצמי שיום אחד זה יסתיים, שיום אחד המאבק הבלתי אפשרי הזה יהיה מאחריי. אבל בפנים, עמוק בפנים, ידעתי שזה לא יקרה. ידעתי שזה אשליה שאני מוכר לעצמי. ואיך יכולתי שלא למכור לעצמי אשליה שכזו? הרי אם אני מבין שכך נגזר עליי לחיות אני עלול לצאת מדעתי. הכאב היה גדול מידי, ולכן התכחשתי אליו. כל פעם סיפרתי לעצמי שהפעם זאת הפעם האחרונה, שיקרתי את עצמי שאני "מתקדם" בזמן שבכלל הלכתי אחורה, אבל זה לא היה מתוך רצון לשקר את עצמי, אלא זה היה המנגנון היחיד שלי להתמודד עם הטירוף הזה וחוסר השפיות שלי.
אבל אתה יודע מה? היה שלב מסויים שזה כבר לא עבד יותר. הגיע מצב שלא יכולתי להמשיך לחיות בסרט הזה שכאילו הכל הולך להיות בסדר, וגם הפסוקים ומאמרי רז"ל על שבע יפול צדיק וקם כבר לא ממש עשו את העבודה. ידעתי שזה לא שבע ולא שבעים וגם לא שבע מאות. למרות הכאב שבהבנה של המצב, כבר לא יכולתי להמשיך להתכחש אליו. כי אם נותרה בי אפילו רק מעט שפיות, אני צריך להסתכל על ההיסטוריה שלי ובכנות לשאול את עצמי למה אני חושב שמשהו ישתנה? הרי בגיל 11 חשבתי ש"בטוח" הילדים הגדולים (אלו שכבר עשו בר מצוה) לא עושים דברים כאלו. פויה, לא יכול להיות. אבל כאשר אני הייתי הילד הגדול, חשבתי שבטח הגדולים יותר - הם בודאי לא עושים את זה. ובסוף חשבתי שהחתונה, והילדים וכן הלאה. אבל שום דבר לא השתנה!
אה כן, היה משהו שכן השתנה. בהתחלה זה היה אוננות, אחר כך פנטזיות, ואז פורנו ואז תאווה אמיתית. אם זה נקרא התקדמות - אז אני מעדיף להפסיק להתקדם. אם זה נקרא שהבא להיטהר מסייעין לו - אז עדיף לא לקבל את הסיוע הזה.
ההבנה הזאת נקראת כאן בשפת המכורים בלשון "קרקעית". זה לא משנה לאן הגעתי ומה עשיתי, מה שכן משנה זה שהבנתי איפה באמת אני נמצא ולא יכולתי להמשיך לרמות את עצמי. לא קל להיות בקרקעית, אבל יחד עם זה יש שם משהו מאוד משחרר, כי שם נפגשתי עם עצמי לראשונה בחיי. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הסכמתי להסתכל במראה למרות שידעתי שלא יהיה נעים להביט במה שישתקף משם. אז הלכתי לפסיכולוג והוא באמת הציב אותי מול מראה. הוא אמר לי שאני מכור לתאווה. זה היה כמו פשיט חמש קילו על הראש שלי, אבל זה היה הדבר הכי משחרר ששמעתי בחיים שלי.
אתה מבין, סוף סוף זה לא היה סתם "היצר הרע" או כח רצון חלש. יש לי בעיה אמיתית ואני צריך טיפול אמיתי. הפסיכולוג הטוב הסביר לי שההתחזקות בדת לא תעזור לי במצב שלי והוא שלח אותי לתכנית שנקראת 12 הצעדים. הנס הוא שמאז אותו יום, במשך 578 ימים, אני נקי.
