שלום חבר יקר וברוך הבא,
אני קורא את הדברים שלך ורואה את עצמי, אז אני מרשה לעצמי לכתוב בפוסט שלך דברים אישיים, כי אני באמת פשוט מנצל את ההזדמנות לרענן לעצמי את מה שאני צריך לזכור היטב כדי להישאר נקי. אני לא מכיר אותך אז קח בערבון מוגבל את מה שאני כותב, כיון שלא כל מי שנופל הוא מכור, ולא כל מי שמכור חייב לצעוד באותה דרך כדי להחלים.
נדלקתי לכתוב כאן כיון שאתה כותב על כח הרצון, ועל משהו שפגום אצלך, ואצלי שתי הנקודות האלו הן בעצם אותו דבר: כח הרצון שלי פגום. לא שאני לא רוצה, אלא שלכח הרצון שלי אין שום משמעות מעשית במאבק שלי לשמור על שפיות או לשמור על עצמי בחיים. כח הרצון שלי הוא לצורך הענין הספרה אפס, ולכן לא משנה כמה כח רצון אגייס - תמיד אשאר עם האפס הזה. נניח שאני מאוד מאוד רוצה להפסיק ליפול, ובאמת הפעם מגייס לצורך כך את ראש השנה המתקרב ואת יום כיפור שמעבר לפינה, ואת אשתי היקרה וילדיי המקסימים - כל זה הוא ה-מ-ו-ן כח רצון, אבל זה רק נותן לי הרבה אפסים... עדיין אני באפס.
הנקודה היא שבאמת משהו פגום אצלי, והפגם הזה מכונה כאן "התמכרות" או עבור חברים אחרים שלא אוהבים את הצליל המתכתי הזה שמתחבר עם סמים ואלכוהול, אז זה נקרא "חוסר אונים" שכשמו כן הוא - חוסר בכח. כדי שאוכל להתמודד עם הבעיה שלי, אני צריך קודם להבין מה בדיוק המצב שלי, כי בלי זה - אני סתם מבזבז תחמושת ויורה לכל הכיוונים.
אז נכון, יש הרבה חברים שהם לא באמת מכורים אלא כאלו הסובלים מיצר הרע או אפילו יצר הרע מוגבל. ישנם גם חברים שבאמת רוצים להפסיק ועדיין נופלים מפעם לפעם, אבל גם זה לא הופך אותם למכורים. גם הם יכולים להפיק הרבה תועלת מהפורום והקבוצות, גם אם הם לעולם לא יצטרפו לאיזה תכנית גמילה תובענית, כיון שהם יכולים לקבל חיזוק רציני מאוד לכח הרצון שלהם להפסיק, כאשר הם רואים לאן הם יכולים להגיע אם לא יעצרו בזמן.
אבל אני לא כמוהם, לי יש בעיה, או כמו שאתה מכנה את זה: משהו אצלי פגום. כח רצון יש לי בשפע, הבנה של המצב שלי יש לי בלי ספק, מה להפסיד גם יש לי, ואילו מה להרויח בתאווה אין לי בכלל. כל זה הוא מאזן אימה שלילי שהיה אמור להשאיר אותי מרותק למקומי בלי שום מחשבה אפילו על נפילה. אני לא כמו אדם רגיל שהחליט לשטוף קצת את העיניים ברחוב או אפילו להגניב איזה כמה דקות בפורנו, כי לי יש מליון סיבות חזקות למה לא לעשות את זה. אצלי - בשונה ממנו - החשבון שלי בבנק הנאמנות של אשתי נמצא כבר במינוס רציני, רגע לפני עיקול, וכך גם העבודה והבריאות והילדים ובקיצור - כל החיים על כף המאזניים.
אז מה בכל זאת חסר לי כדי שאוכל להפסיק? לא הבנה, לא הרגשה, לא ידיעה, לא רצון, משהו אחר לגמרי. לי חסר כח. אני יודע היטב מה אני צריך לעשות ומה נכון לי לעשות, אבל אין לי את הכח לבצע את זה. כאשר אקבל את הכח ממי שיש לו כח לתת לי, זה יהיה סיפרה אחת אמיתית, ואחרי שיש לי את הספרה הזאת - פתאום כל שאר הדברים יכולים להיות משמעותיים. פתאום לכל האפסים האלו יש משמעות רבה מאוד כי הם מגיעים אחרי מספר אמיתי...
