מאוד מזדהה. אני מחזיק כבר כמה שנים אופציות שבאמצעותן המחלה תתבטל כליל, כמובן. שאני אעבור לישיבה הזאת. שאני אפתח דף חדש. שאני אעבור דירה. אבל איכשהו תמיד השימוש מגיע מהדלת האחורית. או הקדמית. ואני מוצא את עצמי בדיוק באותו *רא, לפעמים יותר עמוק.
אסירות תודה, רק להיום, אני מבין שלי לא יעזור כלום, שום בריחה, קונכיה, מקלט, ודפים לבנים. רק אלוקים יכול לעזור לי. רק אלוקים.
אני. לא. יכול. לבד.
גם אם ממש בא לי על להאמין בזה, ובזה שיש פתרון קסם שיעשה אותי מושלם ברגע
אבל לא, החיים שלי שתקעתי אותם עמוק באדמה בלי להציג אותם באוויר, מתוך אמונה שבאמת יש לי חיים באוויר הפתוח עם פרפרים ושמים, הם באמת החיים שלי, עם האדמה והעובש, ואני היחיד שיכול להוציא אותם לאוויר, עם כל ההשלכות של הכאב והאוויר המסמרר הזה, להרגיש זה אולי כואב, אבל זה להרגיש, לא לפמפם את עצמי בחומר נונסטופ, למרות שאני חולה על זה
