חבר יקר, דבריך פגעו בנקודה רגישה בליבי, אשתדל להתייחס.
אחד הדברים הבסיסיים ביותר בקיומי הוא הצורך שלי להגן על עצמי. אני מגן על עצמי מפני חרדות על ידי זה שאני נמנע מדברים (לא מספר לאימא שלי על דברים שאני לא רוצה שהיא תבקר; לא מתקשר לחבר שאני מבריז מהחתונה שלו כי אשתי עמוסה; לא מתבל סלט כי אני מפחד שזה יצא מגעיל...),
אני מגן על עצמי מפני מריבות על ידי זה שאני מרצה את הקרובים לי (תמיד נחמד לכולם, מתפשר, חברותי, רוצה בשלום כל אחד, מקשיב, רגיש), ואני מגן על עצמי מפני הפגיעות שלי על ידי ההבנה הכנה והחודרת שלי. (אני יודע = אני שולט = אני שווה; או במילים אחרות: אם אני מבין את עצמי אז אני כבר במצב טוב).
אתייחס דווקא להגנה האחרונה - אני גיליתי על עצמי שבלא מעט שטחים בחיי אני לא מתפקד כפי שהייתי רוצה, אבל אני עדיין נאחז. איני יכול לבכות ולומר: די, אני לא יודע מה לעשות, אני באמת לא יודע מה לעשות, אני צריך עזרה. איני יכול להתפרק...כי אם אתפרק אז מה יישאר ממני? אז אני מתנתק קצת מעצמי ומתחיל לנתח, להסביר, להדגים ולהבהיר לעצמי מהי הבעיה שלי.
אלא שההבנה אינה מספקת כאן, הדינמיקה של הנפש שלי חזקה ממנה.
ההבנה רק מייצרת בתוכי, עמוק בפנים, תחושה של תסכול, שנאה עצמית הנקשר בפיצול בין מי שאני באמת למי שאני רוצה להיות, ובעיקר תחושה של שליטה. הכל בשליטה, אני כבר יודע מהי הבעיה.
לדעת מה הבעיה במקרה שלנו לא פותר אותה בכלל. הנושא, כפי שכתבת, הוא חוסר השליטה, והפגיעות שלי לא מאפשרת לי לשחרר אותה. כאן מופיע לו הפחד המזדחל הזה, מה יקרה אם אני ממש אבקש עזרה, אבל באמת, אם היה שבור לחלוטין, מה יישאר ממני? תחושת האובדן והריקנות מפחידים אותי, אני מעדיף להיות בטוח עם ההבנה שלי ולא להיות פגיע עם החולשה שלי.
ואני ממשיך ליפול.
חבר יקר, חצי שנה שלמה של נפילות עברה לי בין הרגע שהבנתי שאני מכור לרגע בו נכנסתי לראשונה לפורום. אצלך זה נשמע אפילו ארוך יותר וכואב יותר.
כל מה שאני יכול לומר לך זה שאחרי שמשחררים, אתה מגלה שהאנשים שם למטה שאתה נופל אליהם מחזיקים אותך בחיבוק חם ומבט מבין,
כן, הם יכולים להכיל את הפגיעות שלך כי הפגיעות שלהם עדיין נוכחת בחייהם.
אתה יכול להאמין?
נתן במתנה
