שלום חבר יקר וברוך הבא לפורום.
בכנות אכתוב שאני לא יודע מאיזה כיוון לכתוב לך. האם הזמן כעת הוא לתת את התקוה שאפשר אחרת, או אולי לתת דוקא את ההיפך, לספר לך שאכן המחלה הזאת היא משהו לכל החיים? האם כעת הזמן לייאש אותך עוד יותר, או דוקא להראות לך את האור בקצה המנהרה?
האמת היא שזה לא שני דברים שהם בסתירה אחד לשני ואפילו לא שני דברים הפוכים, כי למעשה הייאוש הזה והתקוה הזאת - שניהם הולכים ביחד, הם שני חצאים המשלימים זה את זה. רק מי שהתייאש באמת - מסוגל להתחיל לראות את האור בקצה המנהרה. רק הגרעין שנרקב לגמרי - יכול להתחיל לצמוח ולגדל משהו חדש. כל זמן שהגרעין עדיין לא הגיע לנקודת השפל שלו - הוא לא מתחיל את תהליך הצמיחה.
אז אולי אפשר לכתוב על שתי הנקודות ביחד, גם על הייאוש וגם על התקוה, גם על חוסר האונים של המחלה, וגם על היופי שבהחלמה.
הייאוש שאתה מדבר עליו, כאן הוא נקרא כניעה. זה לא ממש אותו דבר, אבל כעת זה לא ממש נוגע, מה שחשוב זה ההבנה שמה שליווה אותי עשרים שנה, ומה שליווה אותך חמש עשרה שנה - זה מה שימשיך ללוות אותנו עד הקבר. זה לא שיום אחד פתאום נמצא ספר שבו יהיה כתוב איזה שורת קסם ואחריה פתאום נפסיק לרצות תאווה. גם לא נמצא יום אחד כדור שנבלע אותו ופתאום נקבל כח כדי לשלוט בדחפים שלנו. זה לא הולך להתרחש. נקודה.
אם נלחמת בזה כל כך הרבה שנים ללא הצלחה, כנראה זה אומר משהו. אם אתה מספר על כך שנשבעת שבועה חמורה, ולמרות כמה שזה חשוב לך לא הצלחת לעמוד בשבועה שלך - כנראה שהתאווה יותר חזקה ממך. אם היא יותר חזקה ממך - לא תוכל לנצח אותך. לשם כך תצטרך מישהו אחר שיש לו יותר כח כדי לנצח את עצמך.
הענין הוא שכאשר אני מקבל את העובדה שאני חסר אונים (חסר כח לנצח את עצמי), זוהי קרן האור הראשונה שנראית בקצה המנהרה החשוכה הזאת. אם אני באמת מקבל את עובדת היותי מכור לתאווה, חולה במחלת ההתמכרות, אז יש לי תקווה ויש לי סיכוי. זה פרדקוס לא הגיוני אבל הוא עובד. כשאני נכנע ומרים ידיים - אני מוכן לפנות לקבלת עזרה. זה מתחיל בפניה לקבלת עזרה ממכורים אחרים, אבל זה לא נעצר שם. זה חייב להמשיך לקבלת עזרה מכח עליון - מאלוקים.
כאשר עשינו זאת בכנות - קרו כל מיני דברים מרשימים. חברים כאן יספרו לך על השינויים שהם עברו בחיים, דברים שמעולם לא היינו מסוגלים לעשות בכחות עצמנו.
אז אם נכנע לגמרי, הגיע הזמן לצאת למסע.
