איפה להתחיל?

כן, לא, כן, לא, כן... בטח גם לכם זה עבר בראש לפני שהעזתם להיחשף או אפילו להירשם לאתר הקדוש הזה.

המחשבות רצות בקצב שאין לי שליטה. הלב דופק בצורה מוזרה והבטן מתהפכת. בא לי לבכות על עצמי אבל לא. אני גבר!!! וגבר לא בוכה!!!

האמת שנמאס לי!!!! נמאס לי להתמודד וליפול. נמאס לי לקרוא את הפוסטים ולהזדהות עם כולם ( במיוחד עם זלמן - סוד הכניעה שלפעמים אני מרגיש כאילו הוא נכנס לי לראש וקורא מה שיש בפנים).

אז הנה זה בא:

אני מכור, מכור קשה.

מכיון שאני פרפקציוניסט, אני עושה הכל בצורה הכי יסודית שאני יכול. גם בהתמכרות שלי. אני לא יודע אם יש מישהו פה שראה כל כך הרבה "חומר" כמו שראיתי.

למזלי התחלתי בגיל מאוחר יחסית.
החשבון פשוט: 14 שנה = 5110 יום.
                נוריד 20% = 4088 יום. ממוצע ליום 3 שעות
                  4088X3= 12,264  - סה"כ שעות שימוש
                12,264/8=1533    - 1533 ימים של משמרות של 8 שעות מלאות בשימוש.
                1533/365=4.2      - 4.2 שנים של שימוש במשמרת מלאה של 8 שעות כל יום

4.2 שנים מהחיים שכל יום כולל ימי שישי ושבת וללא חופשות, במשך 8 שעות ביום, חיפשתי וחיפשתי תמונות וסרטונים ומה שלא יכולתי. וזה בלי החיים "האמתיים" שבחוץ.

ואיזה מאמץ וחשיבה, פריצת סיסמאות, והעתקת לינקים ועקיפת חסימות, ממש נהייתי סוג של האקר, ואני מבין דבר או שניים במחשבים.

בהתחלה נאבקתי. אבל היום אני מבין שזה רק הביא אותי ליותר נפילות. ממש כמו אדם שטובע בביצה ולא מבין שכשהוא מנסה בכל הכח לצאת זה רק גורם לו להימשך יותר פנימה.

גם להתייאש ניסיתי, לא עבד.

הפסדתי עבודות, איחרתי לפגישות, הרסתי לעצמי את החיים בידיים. וכל יום אמרתי לעצמי "טוב, זאת הפעם האחרונה". היום אני כבר לא אומר את זה כי אני יודע שזה לא נכון אז למה להשלות את עצמי.

לפני שנתיים אשתי גילתה. בטעות. למזלי יש לי אישה מדהימה שמקבלת אותי ומבינה שיש דברים שהיא לא תבין. דיברנו על הבעיה שלי, אמרתי לה שהיא לעולם לא תבין ושלא תנסה. זה משהו דפוק בי.
היה לה קשה, היא בן אדם. אבל בסופו של דבר היא מקבלת אותי ומתפללת עלי. זה המזל שלי. אם היא הייתה דוחה אותי. הייתי בורח לקצה העולם, לסדום ועמורה. שם אפשר לעשות הכל. אני מאמין שהייתי עושה הכל ובסופו של דבר מת מאיזה מחלה או גומר את החיים בצורה מכוערת כלשהי. שוב אלוקים ריחם עלי.

היום אני שבוע נקי. אולי יותר אני לא סופר. אבל הראש שלי כל הזמן רוצה וצועק לחזור. לחזור למקום שהכל טוב ונעים.
זו לא הפעם הראשונה שאני נקי כמה ימים אבל אף פעם זה לא מחזיק מעמד יותר מכמה ימים. מקסימום שבועיים.

נראה לי שכמעט כל מה שכתבו פה ניסיתי במשך השנים וכלום לא עזר.

אף אחד, אבל אף אחד מהסביבה שלי לא חולם עלי בתור אחד כזה. אני מתכוון חולה, מכור.

אנשים אומרים לי שאני חזק, מצליח, מפרגנים לי. אם הם היו יודעים....

אני כבר לא מצפה לכלום. אם אני אצליח - ואני רוצה להצליח - אז טוב ואם לא, גם טוב.

אני לא ממש מאמין שאצליח להתרפא, שנים שאני קורא ואפילו ניסיתי ללכת לטיפול. לא עזר.  אבל גם אם אצליח להגדיל את המרחק בין הנפילות, דייני.

דווקא המידע שיש פה , יושב לי טוב בלב וגורם לי להבין דברים שאולי ידעתי אבל לא ידעתי להגדיר אותם.

פעם כשהייתי מבקש מהקב"ה שיעזור לי, חשבתי שאני יכול להתמודד ורק צריך עזרה.
בזמן האחרון אימצתי את מה שמישהו פה כתב ( נראה לי שזלמן). בכל פעם שאני מדבר עם אלוקים, אני מודה שאני לא יכול להתגבר על כלום. בשניה אני נופל.
רק אם אלוקים בעצמו יגן עלי ויכניס לי את הכח והרצון, אני אוכל למשוך עוד שעה. אני מאמין שזה לא יחזיק מעמד. אבל כל זמן שכן, אני מודה לו.

דווקא עכשיו אני עובר תקופה ממש קשה בחיי. דווקא מתוך זה אני מרגיש שזה זמן טוב להתחיל תקופה חדשה בחיים שלי גם בנושא ההתמכרות.
משמיים גם נתנו לי מהר רעיון לכינוי ותמונה מתאימה. ממש תוך שניות.

וכל זה בזכות האתר והאנשים הנפלאים פה שעושים משהו שבעיני הוא פלא. :-*

אני לא מאמין שבסוף עשיתי את הצעד הראשון. תתפללו עלי שאחזיק מעמד.

חבר יקר,

כל הכבוד על האומץ, זה באמת לא מובן מאליו בכלל. הרבה יותר קל להמשיך ליפול בלי לעשות את הצעד המפחיד הזה ולחשוף את עצמנו כאן, אפילו שזה מאחרי כינוי ולא חשיפה אמיתית של האני האמיתי מול אנשים אמיתיים אחרים.

אז אתה מבקש שנתפלל עליך שתחזיק מעמד. טוב, תפילה זה תמיד דבר מועיל, אבל השאלה היא מה באמת אתה רוצה. מה המטרה בחשיפה הכואבת הזאת. אם המטרה היא לשחרר קצת קיטור ולהמשיך הלאה בשימוש בתאווה ובהרס החיים - אז סבבא, יש באמת המון המון אנשים שעשו את זה כאן. ממש לפני שנכנסתי לקרוא את הדברים שלך ראיתי את מספר החברים שנרשמו לפורום והרגשתי שוב את הצביטה הזאת בלב כשראיתי שכבר עברנו את האלפיים אנשים שהגיעו, אזרו אומץ להירשם - ואז נעלמו.

אבל אם אתה רוצה שהצעד הזה יהיה באמת "צעד ראשון" שאחריו באים צעדים הבאים (ולא "צעד יחיד" שנגמר כאן), אז אציע לך לבדוק את המשפט שכתבת לפיו "נראה לי שכמעט כל מה שכתבו פה ניסיתי במשך השנים וכלום לא עזר". מה הכוונה שניסית "כמעט" כל מה שכתבו כאן? אם אדם חולה במחלה מסוכנת, הוא לא מנסה "כמעט הכל" אלא מנסה הכל. הדגש הוא כמובן על הדברים הקשים יותר. כן, אני מדבר על שינוי גישה כך שבמקום לחפש מי יוכל לתקן אותי ואיזה מסנן או חסימה תעשה עבורי את העבודה, אני מודה לחלוטין שאני חסר אונים מול התאווה ומבין שהמחלה הזאת תלווה אותי עד הקבר. במצב הזה נותרו לי שתי אפשרויות: להמשיך לסבול מהמחלה או לקחת אחריות ולהתחיל לחיות.

משום מה, תופסת אותי דוקא ההתייחסות שלך לתגובה של אשתך למצב. יתכן שאני מערבב מין בשאינו מינו, אבל אם אני שם את עצמי בנעליים שלך, אז אצלי התייחסות כזאת היתה מגיעה מתוך המקום שבו אני פשוט לא מוכן לוותר ולכן אני מסוגל להיות עיוור כל כך (וסלח לי על הביטוי הקשה). אתה יודע איך קוראים לאישה כמו אשתך בתכנית של אלכוהוליסטים אנונימיים?  היא נקראת "המאפשרת", כיון שהיא מאפשרת לך להמשיך ליפול ובכך להרוס לעצמך את החיים ועל הדרך להכאיב לה ולכל הסובבים אותך. לנשים כאלו (כמו אשתי) לוקח הרבה זמן להבין שהן צריכות להחליף את התפקיד שלהן בהצגה הזאת ולהפסיק לאפשר לנו את הנפילות, גם במחיר האיום שנלך לסוף העולם לסדום ועמורה.

אבל מה אני עשיתי כאשר אשתי העיזה לרמוז שאולי היא לא תוכל לסבול את המשך הנפילות שלי? כמובן הפעלתי עליה מוניפולציות מטורפות, וכאשר היא ירדה מהעץ וחזרה להתכנס בשתיקתה ובכאבה, אמרתי שהיא "מתנה מאלוקים" בכך שהיא כל כך טובה אליי... ומי הפסיד מכך שהיא לא זרקה אותי מכל המדרגות? שנינו! היא הפסידה כי לא היה לה בעל (למרות שחשבתי שאני בעל כמעט מושלם) ואני הפסדתי כי בזבזתי עוד כמה שנים במחלה. אולי אם היא היתה זורקת אותי מהבית הייתי מגיע מהר יותר לקרקעית שלי והולך לטיפול, בלי הצורך להמשיך לסבול עוד כל כך הרבה זמן. אבל היא היתה מידי תלותית ולא היה לה סיכוי מול מסע הלחצים והמוניפולציות שהפעלתי עליה.

אבל האם היא באמת "הבינה" אותי כפי שאתה מתאר את המצב אצל אשתך? לא ולא. היא פשוט הדחיקה את הכל, כיון שאם היא היתה נותנת לעצמה להרגיש, היא לא היתה מסוגלת לסבול את עוצמת הכאב. לקח לה הרבה זמן אחרי שהגעתי להחלמה, עד שהיא נתנה לעצמה להתחיל להרגיש, וכשהמוגלה יצאה החוצה זה היה כואב, מאוד כואב. הבגידה, השקרים, הגועל הפנימי שהיא חשה והדחיקה, כל הרגשות הקשים שהיא לא איפשרה לעצמה לחוש. תאמין לי שגם היום, אחרי שנתיים וחצי של נקיות, אנחנו עדיין עובדים על תיקון ההריסות.

טוב, חפרתי קצת אז חשוב לי להבהיר: אני לא מכיר אותך ולא את אשתך, אין לי מושג מה עשית ומה המצב שלך. כתבתי לך כפי שהייתי רוצה שיכתבו לי ביום הראשון כשהגעתי לכאן. אני חושב שאם מישהו היה מעמיד לי מראה מול הפנים הייתי נפגע ומרגיש כאב - אבל לבסוף הייתי מודה לו. גם כיום כאשר הספונסר שלי לפעמים מוביל אותי למסקנות לא נעימות אני מתרגז מבפנים, אבל אחר כך אני מודה לו כי אני לא מחפש מישהו שייפה לי את המציאות אלא שיעזור לי לראות אותה כפי שהיא.

אז אם טעיתי וסתם עשיתי לך רע - קבל את התנצלותי. אבל אם חלק מהדברים כאן מדברים אליך אז אני מוכרח לומר לך שיש דרך ויש תקווה ולא חייבים להמשיך לסבול. אתה מוזמן להצטרף אלינו במסע ההחלמה. לא הכל ורוד ולא הכל קל, אבל מי שמתמיד - מרויח בגדול.

שלום לך צדיק.

יש לי מסורת לפתוח את היום בלקרוא את ההודעות של אמצע הלילה, את ההודעות הכואבות האלו, וזה תזכורת בשבילי מאיפה באתי.

תודה רבה רבה על השיתוף, אני מאוד מזדהה עם כלל הסיפורים של החברים בגלל שהתהליך הוא דיי דומה אצל כולנו, דפוסי ההתנהגות והאיבוד שליטה על החיים.

משהו נגע בי באופן אישי בשיתוף שלך וזה המשפט "אנשים אומרים לי שאני חזק, מצליח, מפרגנים לי. אם הם היו יודעים...." זה בעצם היה אחד הבעיות הכי קשות שלי עם כל הקבלה העצמית שלי כלפי עצמי כמכור

המון פעמים נכנסתי לכאן וקראתי ונהנייתי והבנתי, אבל לא עבר הרבה זמן עד שקיבלתי טפיחה על השכם ממישהו קרוב, או עד שבא ההוא התורן שסיפר לי כמה אני מוצלח, ואז שאלתי את עצמי, ואללה לך תדע אולי זה לא באמת אני מה שאני חושב על עצמי, אולי אני מוצלח וחכם ומצליחן והשמש מאירה לי מהתחת והכל בסדר איתי, אה והנפילות שלי טוב  נו נו זה בטח משהו נורמלי של אנשים רגילים.

ככה הסתובבתי שנים על גבי שנים, עד שהגיע היום שהתענוג הפך לכאב גדול, הרגשתי שאני משתמש סתם, אני לא נהנה אפילו באותו הרגע, משהו בתוכי צריך את זה כמו סם, לא באמת עם סיבה מסויימת, אני לא מצליח להנות שם, הוצאתי אלפי שקלים על החרא הזה ואני לא נהנה, אני סובל.

הגעתי הביתה, אלוקים תפס אותי באוזן והוליך אותי לכאן, ולא ויתר ודאג שאהיה בקבוצות חיות, אני ? בקבוצות חיות ? להיחשף ? צרחתי מבכי, לא רציתי לחיות יותר, כי הרי כולם טוענים שאני מוצלח, אז נכון שהסכמתי לעמוד מאחורי איזה ניק ולספר שאני מכור, אבל ללכת לקבוצה שיראו את המוצלח בא כמו חתול מרוט מבוייש? כן. אלוקים אוהב עזר ונתן לי כוח להמשיך עם ההחלמה עד הסוף, וידעתי שדווקא איפה שקשה שם יש לי הזדמנות לגדול, דווקא מתוך הכאב.

עד היום עדיין המחמאות והערכה מכל הסובבים אותי זה לא משהו שהפסיק, אבל אני מזכיר לעצמי שוב ושוב, זה של אלוקים, אין לי באמת שום דבר שלי, אני חסר אונים חלש כמו עלה נידף מסוגל לשבת 12 שעות ברצף עם טירוף בעינים ולחפש תאווה ולהשתמש עד שאין לי תחושה יותר, וכמה שאני יותר מסוגל לקבל את עצמי, יש לי יותר נכונות לתת לאלוקים לשנות אותי ולעזור לי להישאר נקי.

בהחלמה.

אח יקר ואהוב.

אתה לא יודע אם מישהו ראה כמות של חומר כפי שאתה ראית, אני שונא תחרויות אבל במקרה הזה אני בטוח שניצחתי אותך מפני שהגעתי למצב שלאחר חיפוש וצפייה אין סופיים הבנתי שאין יותר מה לראות אלא אם כן אני ייצר את מה שאני מחפש, כבר התחלתי לתכנן איך אני הולך לייעץ לייצרני הפורנו בדיוק מה כדי להם לייצר. אם בכל אופן אתה מתעקש שראית מה שאף אחד לא ראה אני מפרגן לך.

אבל אני רוצה לספר לך קצת על עצמי, הייתי במצב של יאוש מוחלט ידעתי באופן ודאיי שיבוא שלב שאשתי תזרוק אותי, על אף  שהיא מקבלת אותי כמו שאני בלי תנאים, יש גבול לכל דבר וידעתי שכזה יקרה אני אכנס לתוך הביוב כדי להשתכשך בזבל הכי נורא וזה לא ייעצר, בסופו של דבר לאחר שאפסיד את כל מה שיש לי אמות משומש או אחייה חיים שהמוות הוא ברכה לידם.

אני אדם שכמעט כל מי שמכיר אותי מעריך אותי ברמה זו או אחרת וישנם אף שרואים אותי כדמות ראויה לחיקוי,

כשנתקלתי בשמור עינך עשיתי את אותה פעולה שאתה עשית, במשך תקופה ארוכה רק קראתי מה שכתוב בפורום, זה היה הפעם הראשונה שבמשך שבועיים לא צפיתי בפורנו ולא אוננתי כי הייתי מרותק, זה לא יכל להחזיק מעמד ואחרי שגם כתיבה לא עזרה החלטתי ללכת לקבוצה חיה, אי אפשר לתאר במילים את הפחד שמלא אותי, הרגשתי כאדם שקופץ מבנין גבוה ואין לו מושג מה יש למטה, פחדתי את מי אני אפגוש שם ואיך הסתכלו עלי אבל עשיתי את זה לא בכוחי אלא בכוחו של אבא אוהב שעל כפיים נשא אותי, מה שעשתי היה רק להפנים שאין לי שום ברירה אחרת.

עכשיו תרשה לי לספר לך מה גילית "למטה", מסתבר שלאחר שנפלתי צנחתי לבריכה עם מים נעימים מאד הקבלה והתמיכה שקיבלתי הם לא ניתפסים, לא תאמין אבל סיפרתי שם שאני מאונן כפייתי ואני צופה בפורנו בלי גבול ובראש יש לי פנטזיות מעוררי פלצות וכשסיימתי מחאו לי כפיים כאילו הבאתי את הנאום של העשור ועוד אמרו לי שאוהבים אותי.

אני היום נקי יותר משבעה חודשים אני יודע שזה לא בכוחי כי ניסיתי הכל ושום דבר לא עזר אבל התוכנית הזאת שקראת עליה כל כך הרבה עובדת כשעובדים אותה.

אני יודע שקשה קצת לקבל את הדברים אבל כשתראה איזה אנשים מדהימים עושים את התוכנית הזאת תבין שמדובר בכאלה שהיתה בוחר כחברים לכתחילה. אני לא מתבייש היום במי שאני ובמחלה שלי למדתי בתוכנית ענווה וקבלה שבשבילי הם המפתח לחיים מאושרים ושפויים.

אוכל רק להמליץ לך אח יקר שאם הגעת כבר לפה על תעצור, לפי מה שאתה כותב אתה סובל מבעיה דומה לשלי ויש לה פתרון אמיתי וממלא, פשוט לך על זה.

בהצלחה ובאהבה.

תודה על התגובות. אני יודע שכל תגובה כזו דורשת מחשבה זמן ואנרגיה ואני מעריך את זה שאתם רוצים לעזור.

זלמן - סוד הכניעה, אור בקצה במנהרה ושבענו מטובך [ יצא מהמם - אם אדע את סוד הכניעה, אראה את האור בקצה המנהרה ואגיע לשלב של שבענו מטובך ]

כרגע אני לא יודע מה אני רוצה. בעצם אני יודע מה אני רוצה וזה שיהיה פתרון קסם כמו כפתור DELETE ושאחזור להיות מי שהייתי לפני שהכרתי את כל הדבר הזה. הבעיה שאני יודע שזה לא מציאותי ולכן אני לא רוצה כלום... אני מקווה שהבנת.
אני כותב "הדבר הזה", בא לי לכתוב "הגועל הזה" אבל אני מרגיש שאני עדיין אוהב ומתגעגע לזה ואז אני לא אשקר.

באיזשהו מקום בפנים, אני מאמין שכשאתחיל את התהליך, יהיה לי קשה לחזור לסורי. הבעיה שקשה לי לוותר על הדבר היחיד בחיים שנותן לי הרגשה של סיפוק ותחושה טובה, אפילו אם זה לזמן קצר. איך אפשר לוותר על זה?

אני לא מחפש רחמים. זה לא מעניין אותי. פשוט קשה לי להאמין שיש משהו שבאמת יעזור. האתר עם העצות שלו נראה מאד יפה, אבל אם הייתי מממש את כל הספרים שקראתי עד היום הייתי במקום אחר.

אני טיפוס שקשה לי ההתמדה. היום זה מרגש אותי אז אני יעשה. עוד חודש או חצי שנה כשהתהליך יפסיק לרגש אותי אני אחפש ריגוש ושוב אפול ואז אני אדע בוודאות שאין שום דבר שיכול להציל אותי. וזה יהיה בשבילי אובדן התקווה שהיום היא עוד קיימת.

נראה לי שזה המחסום שגורם לי לאי ההצטרפות לתהליך.

אני חושב שאני צריך לקפוץ למים בלי לחשוב. בדיוק כמו ש"שבענו מטובך" כתב.

זלמן - אתה צודק. אשתי ממש הטיפוס המאפשרת וכל מה שכתבת כל כך נכון.
אני עדיין רואה את זה לטובה. כמו שאני מכיר את עצמי, אם היא לא הייתה מאפשרת, אני לא הייתי איתה ובטח שלא הייתי מגיע לנקודה שאני נמצא בה היום. אני שונא ששמים לי גבולות. זה חייב לבוא ממני. וממני זה בא רק אם יש לי כוחות נפש לזה.

אור בקצה המנהרה:
זה רעיון מצויין להתחיל את היום עם האתר. אני לא יודע אם זה נכון אבל כל פעם שאני פה, הרצון שלי לתאווה מתמתן. לא מתבטל אבל העוצמה יורדת משמעותית.
עד לפני בערך שנה, הייתי כמו שאתה מתאר. משתמש אפילו סתם. רק כדי להוכיח לעצמי שאני יכול. היו ימים שלא הצלחתי להירדם וידעתי שאם אשתמש זה כמו כדור שינה אז השתמשתי. בשנה האחרונה אני משתמש פחות, אפילו הרבה פחות ביחס לשנים קודמות. אני רואה קשר מובהק בין התפתחות באישיות שלי לבין הירידה. שוב אני מודה לאתר ןלאנשים היקרים פה שנתנו לי להבין מה עובר עלי ובעקבות זה להוריד את השימוש.

שבענו מטובך:
אנחנו ממש לא בתחרות. בתחרות כזאת אין מנצחים אבל אני חושב שעצם זה שאנחנו באים לפה זה הופך אותנו לסוג של מנצחים.

העניין שלי הוא שהחומרים שראיתי הם לא נורמטיביים וקשים לצפייה. זה חלק מהספקנות שיש לי כשאני חושב על התהליך. יש הבדל אם אדם מכור לקוקה קולה או מכור לקריסטל מת. שניהם מכורים אבל עם קוקה קולה אפשר לחיות. עם הקריסטל לא.
קראתי במשך השנים על התמכרויות מהסוג שלי ואני לא יודע אם אפשר אי פעם לסיים אותם. לחיות עם זה ופשוט לא להשתמש נראה לי בלתי אפשרי.
לשמחתי עד היום השימוש לי היה בבית, סוג של פנטזיה. היו לי אינספור פעמים שיכלתי לממש את הפנטזיות אבל למעט פעמים בודדות,  כשזה הגיע למעשים משמים נתנו לי את הכוח לעצור.

חברים, אתם יכולים לעזור לי להתפקס? מה השלב הבא שלי. מה קודם למה? לבוא ישר למפגש? קודם טלפון?

תודה על העזרה

תראה, אני לא מבין גדול אבל אולי אוכל לענות לך מהנסיון שלי בנוגע לדברים שכתבת.

אני אישית לא סובל תהליכים, אחת השאלות המרכזיות שלי כשהגעתי לתוכנית הייתה 'מתי היא מסתיימת ואני אוכל לקבל תעודה שעברתי אותה', קשה לי נורא עם תהליכים, אבל סבלתי כל כך במחלה וכאב לי מאוד חזק בשביל להבין מספיק שכל דבר אחר וכל תהליך שאצטרך לעבור שווה לי על מנת שאולי יש לי צ'אנס לצאת מכל התסבוכת הזו.

לגבי הויתור, הפעם האחרונה שהשתמשתי הייתה כל כך מגעילה וכואבת ואני לא זוכר שם הנאה, אז אני לא יודע להגיד לך מבחינת ויתור, הגעתי לתוכנית עם הבנה שאני כבר לא עושה את זה להנות, אני עושה את זה כדפוס התמכרותי, ולכן לא אוכל להתייחס בזה לגביך, כן שמעתי על חברים שהגעיו לתוכנית נבהלו, יצאו לסיבוב הופעות נוסף, וחזרו על אלונקה.

גם לי באופן אישי קשה ההתמדה, אבל לאט לאט אני שם לב שהתוכנית מתחילה להיות דפוס קבוע בחיי, זה מתחיל להיות טבעי, נכון שזה עבודה סזיפית בהתחלה, אבל תוך כדי זה מתחיל להיות חלק ממני ולשם אני שואף, יש פתגם סיני 'תעבוד במשהו שאתה אוהב, ולא תצטרך לעבוד אפילו יום אחד'.

מעניין, בתקופה של שנתיים אחרונות לפני שהגעתי לפה השתמשתי ממש 20 אחוז ממה שהייתי משתמש קודם לכן, אבל דווקא אז הרגשתי נורא יותרף כואב יותר, יכול להיות שזה קרה דווקא כי הראש טיפלה טיפלה הצליח לחוש משהו, לא הייתי לגמרי מסומם, ודווקא גם בגלל זה שראיתי שאני לא מצליח להפסיק לגמרי, אלא פתאום זה בא לי כבולמוס שהורג אותי, 'היי חודשיים לא נגעת בזה!!!!!' אבל זה בא פתאום והיה יותר חזק מהכל.

בעניין חומרים נורמטיבים או לא או צורת השימוש אם לבד או עם פרטנר, אני לא באמת חושב שזה משנה, בסוף יש מילה אחת שמסכמת את הדבר הזה סביב, וזה "תאווה".

השלבים הם פחות או יותר כך, תוכנית 12 הצעדים, ספרות, ספונסר, קבוצות טלפוניות, קבוצות חיות.

אם כי הכל מורכב ביחד, לדעתי כדאי לך לדבר טלפונית עם חברים כאן לקבל תמונה יותר ברורה על איך הדברים עובדים.

תוכל לפנות באישי למי שתרצה על מנת לקבל עזרה, אני מאמין שכל אחד מאיתנו כאן באתר יעשה זאת בשמחה.

בהחלמה.

אז אם נתרגם את כל מה שכתבת לכמה מילים ולעברית עכשווית זה יהיה בערך "מחר דיאטה". היום כבר הלך כי במילא התחיל גרוע, אז אמשיך להרוס אותו ולהכאיב לעצמי, ומחר בטוח אתחיל דיאטה והכל יהיה בסדר. (או במילים של הגששים "שלשום אמרתם לי אתמול, אתמול אמרתם לי היום, היום אתם אומרים לי מחר"...). אבל יש גם גישה הפוכה לגמרי והיא נקראת "רק להיום". הגישה הזאת אומרת שהיום אני יעשה דיאטה, ומחר אולי ארד על שווארמה.

ההבדל בין הגישות הוא מאוד ברור. הגישה הראשונה היא בעיקרה תירוצים והונאה עצמית שמאפשרת לנו להמשיך בדרך חיים הרסנית, תוך כדי הבטחות של הרים וגבעות, העיקר שההבטחות לא יחולו על היום. מחר? אין בעיה, מה שתרצה, רק תן לי היום להמשיך לסבול. כמובן המילה דיאטה כאן היא כמשל, אבל הבעיה שלנו היא שכך אנחנו מתנהגים מול התאווה באופן קבוע כאשר אנחנו מוכנים להבטיח שמחר נעשה הכל להחלים, אבל היום אנחנו רוצים ליפול. המנגנון הזה הוא משוכלל ויש לו מגוון רחב של וריאציות שבהן הוא פועל, כמו למשל אחרי המבט הראשון בבוקר, שכבר הופך להיות תירוץ לכך שהיום במילא נהרס אז יאללה בלאגן, ומחר יהיה בסדר.

ההיגיון בגישה הזאת הוא בערך כמו ההיגיון של אדם שאומר שכיון שמגרד לו בראש אז הוא צריך להרביץ לעצמו עם פטיש חמש קילו, אבל למען האמת - אין צורך לחפש היגיון במנגנון שנקרא הונאה.

הגישה השניה אומר שאלוקים לא נתן לנו את העתיד, ולמעשה גם לא ממש את העבר אלא רק את ההווה. העבר נמצא בזכרונות והעתיד נמצא בדמיונות, ואין שום דרך לשנות את העבר וגם לא לחיות את העתיד. מימד הזמן היחיד שאלוקים נתן לנו הוא ההווה. אי אפשר לנשום היום בשביל מחר, אי אפשר לישון היום בשביל שבוע הבא, וגם אי אפשר לאכול היום בשביל החודש הבא, זה פשוט לא עובד ככה. אני צריך לנשום היום, לאכול היום, לישון היום וגם לעבוד היום. מה יהיה מחר? אני לא באמת יודע. אני מקווה שאקום מחר בבוקר ושיהיה לי יום נוסף לחיות, אבל האם אני בטוח בכך? לא.

לכן אני צריך לעשות דיאטה היום, ואולי מחר אחליט להפסיק. אני צריך היום לעשות פעולות החלמה בכל מחיר, ואולי מחר אפול. אני מאוד מקווה שאלוקים יתן לי גם מחר את הכחות לעשות את כל הפעולות ולהישאר נקי, אבל אני לא עסוק בזה בכלל. כשיגיע מחר וזה יהיה רלוונטי - אטפל בזה.

אי אפשר להגיע להחלמה עם סטופר ולומר שאני לא מתחיל להחלים היום בגלל שאני לא יודע אם יהיו קבוצות קבועות בבית האבות שהילדים שלי ישימו אותי בו כאשר אהיה בן שבעים וחמש. אף אחד לא ביקש ממני עכשיו להתחייב על מחר, אז בטח שאף אחד לא דורש ממני לדאוג מה יהיה עוד עשרות שנים. כל מה שמבקשים ממני זה שהיום אעשה את מה שמוטל עליי. אם אני יכול לעשות את זה היום - הכל בסדר. מחר? אולי כן ואולי לא, אין לי מושג.

הגישה הזאת עובדת עבורי 988 ימים, כל יום - רק להיום. תאמין לי שכאשר הייתי נקי יום אחד, לא התחבטתי בשאלה מה יהיה עוד תשעים ימים אלא בשאלה האם אני יכול לעבור את היום הנוכחי כשאני נקי. אני לא מחפש להכריח את עצמי להתמיד ובכלל לא מתעסק בזה אלא מיישם את הסיסמא של "רק להיום", וזה עובד עבורי. אני מקווה שזה יעבוד גם עבורך.

כל תגובה פה פנינה
ובכלל פוסט מדהים
לפותח הפוסט צדיק וקם
זה או זה (בדיוק כמו שהיה )
או זה ( בדיוק מה שהם אומרים )
לצערי לאנשים כמונו אין אמצע
יש רק קצוות
תהיה גאה סוד
יש פה חברים חזקים!!!

אחשלי אתה לא לבד כאן! אנחנו כאן מאד מאד אוהבים אותך ומבינים טוב מאד את ההתחבטויות האלו - בכלל מכור הוא בנאדם מתוסבך (אני מדבר בעיקר על עצמי..)
תרגיש חופשי להתבלבל, לשאול, הכל בסיידר..
הספונסר אמר לי פעם משפט ששמע מחבר וותיק: 'כל מכור בטוח שלכולם זה עובד, אבל אני זה סיפור אחר'.. כולנו כאלו.


יחד עם זאת יש פתרון חבר יקר.

7 כתב on 04 ספט' 2014 12:51:


מה שלי מאד עזר - דבר ראשון להתקשר לחבר מהתכנית, לשתף קצת, להוציא את הדברים ולא רק על הכתב, ולהתחיל בדרך.

אוהבים אותך, תשאר איתנו!

בהצלחה, חבר

תחזיק מעמד,

ממצדיע אלמוני