דודי (השם המלא שמור במערכת) היה אתאיסט שהאמין כי היהדות היא הבלוף הגדול ביותר שיצרה האנושות. לפני כשנתיים הוא חווה מהפך בחייו, חזר בתשובה וכיום הוא לומד בישיבה בירושלים.

"מה שאני הולך לספר לכם זה נורא אישי ולכן אני מעדיף להישאר בעילום שם", אומר דודי. “זה אמנם לא נעים לי להיזכר בכל התלאות שעברתי בחיי מאז שנפלתי להתמכרות המזעזעת הזו, אבל  אם אוכל לעורר השראה באחרים או אפילו להציל חיים של אדם אחד זה שווה לי. וכשאני אומר להציל חיים – אני ממש לא מגזים”.

על איזו התמכרות אתה מדבר?

"אני מדבר על פורנוגרפיה ואוננות. בקרב הציבור החילוני זה עניין של מה בכך וכמעט כל נער מתבגר צורך את התכנים הללו ומשחית את זרעו כאילו זה הדבר הכי טבעי בעולם. רוב האנשים לא יודעים מה המחיר שהם משלמים על מה שהם עושים, אבל יש לזה מחיר רוחני כבד מאוד שאותו שילמתי במשך 15 שנה".

תמיד היית אתאיסט?

"ממש לא. גדלתי באזור המרכז להורים מסורתיים. כשהגיע הזמן לבחור לי בית ספר, הוריי החליטו לשלוח אותי לבית ספר ממלכתי דתי בגלל שזה היה קרוב לבית. ממש לא מסיבות דתיות. אבל לקראת גיל הבר מצווה הדברים החלו להשתנות אצלי. התחלתי להניח תפילין  ופשוט התחלתי להרגיש את בורא עולם. וככה התאהבתי ביהדות. התחלתי לשמור שבת, להתפלל 3 תפילות ביום והרגשתי ממש מחובר. מרוב שהייתי נהנה מהשיחות עם הקב"ה, אני זוכר שבין השיעורי  הייתי מחכה  בציפיה: "מתי כבר תגיע התפילה הבאה?". וככה הלכתי והתחזקתי. מבחינתי, היהדות והחיבור לה'  היו הדברים היחידים שעניינו אותי. כל השאר היה שולי.”
נשמע טוב. למה זה לא המשיך ?

"כי אז הגיע גיל ההתבגרות  ועמו העוררות המינית שהחלה להתפתח בי כנער מתבגר. באותו הזמן הייתי נער צעיר וחסר ניסיון. אף אחד לא לימד אותי  איך להתמודד עם האתגרים הצפויים לי בתקופה הזו, שהיום אני מבין אותה כתקופה הכי קריטית של חיי.

וככה באופן טבעי, כמו כל נער מתבגר, גיליתי את ההנאה שבהתבוננות בנשים ובאוננות. בהתחלה זה נורא הבהיל אותי. לא רציתי להמשיך עם זה כי הבנתי באופן אינטואיטיבי שזה לא בסדר. היה לי ברור שזה לא נורמלי אבל לא יכלתי להפסיק. לא היה לי מושג לאיפה אני נכנס”.

זה לא התנגש לך עם הקרבה ליהדות?

"הבנתי שהיהדות מחשיבה את זה כאיסור חמור, אבל זה לא עזר לי להפסיק. פשוט לא הצלחתי. באמת שניסיתי. ניסיתי עד כמה שילד בן 15 יכול. סבלתי מרגשות אשמה נוראיים וידעתי שזה לא בסדר אבל למרות כל הניסיונות שלי להתגבר על עצמי, כשהשד היה מתעורר – הייתי נכנע.

וככה ההתמכרות הזו הלכה וכרסמה את החיים שלי. כל הזמן הייתי מנסה להסביר לעצמי שזה אמנם אסור והכל אבל זה בטח לא עד כדי כך נורא.סיפרתי לעצמי שהרי זה לא ממש מוזכר במפורש בתורה וזה מין איסור שעבר בעל פה. אבל מצד שני שמתי לב שיש יחס ישיר בין המעשה הזה לריחוק שאני חש מהקב"ה. ככל שנכנסתי לזה עמוק יותר – הריחוק גבר ובשלב מסוים כבר לא יכלתי לדבר איתו. החיבור הקדוש והמיוחד שליווה אותי בתפילות – הלך ונעלם. היה שלב שכבר התביישתי לפנות אליו לעזרה. לא הרגשתי ראוי. עד שיום אחד פשוט הפסקתי לדבר איתו.

הלכתי והידרדרתי. פתאום לא הייתה סיבה להניח תפילין. פתאום כבר לא הבנתי למה צריך לשמור שבת. התחלתי לתהות: אולי בכלל כל היהדות זה בלוף? הייתי חייב להסביר לעצמי שזה בלוף. לא יכלתי לחיות עם ההרגשה שזה היה אמיתי ושאיבדתי את המתנה העצומה הזאת בגלל שאני חלש. הכאב היה גדול מידי. וככה התחלתי לספר לעצמי סיפורים חדשים: שהתנ"ך זה המצאה של בני אדם. שאין באמת אלוהים. אפילו אימצתי לעצמי תאוריות מדעיות כביכול שמספרות שאנחנו פה במקרה ושהכל מותר. אנחנו בסך הכל יצורים שמתפתחים אבולוציונית. אין באמת דין ואין דיין. זה היה הדבר היחיד שהצליח לעזור לי להימנע מרגשות האשמה שאני עושה משהו לא בסדר. עד שהפכתי לחילוני לחלוטין. אבל לא סתם חילוני – אתאיסט ששונא את היהדות ומאמין שהיא השקר הגדול ביותר שהומצא. לא פחות ולא יותר”.
המעבר לעולם החילוני: כסף, כח ונשים

הפכת לחילוני?

"אכן כן. עזבתי את בית הספר הדתי. מצאתי לי חברים חילונים. התברגתי די טוב בחברה החדשה והפכתי לאיש מסיבות, די ג'י במועדונים בת"א, יחצ"ן. תחומי העניין החדשים שלי, בהתאם להשפעות החברה החילונית, היו: נשים,בילויים, כח וכסף. פרט להתמכרות הישנה החלה גם התמכרות חדשה לצוץ: האגו שלי. השאלות שהעסיקו אותי ביום יום היו איך אני יכול להאדיר את השם שלי? איך אני הופך להיות עשיר ? איך אני משיג כל בחורה שאני רוצה כדי לספק את התאווה שלי ?

וככה במשך שנים רדפתי אחרי התאוות. בדרך גם פגעתי בהרבה בחורות. כי מי בכלל זוכר שהיא בן אדם ? למי אכפת ממה שהיא רוצה ואיך היא מרגישה ? הרי מה שחשוב זה לספק את עצמי ואת הצרכים שלי. וגם ככה זה בתורת האבולוציה ובטבע, הזכר רוצה לשכב עם כמה שיותר נשים – לא? זה נתן לי הצדקה להיות זבל של בן אדם.”

מתי החל השינוי?

לקראת גיל 30 כשהתברר לי שלמרות כל השנים שעברו וכל השכנועים העצמיים – זה עדיין היה מפריע לי כל פעם מחדש כשהייתי נופל לזה. חשבתי לעצמי שאם במשך 15 שנה רגשות האשמה עוד לא עברו כנראה שמשהו פה לא בסדר.

רציתי להיגמל אבל כבר לא האמנתי שיש דרך אחרת. הרי כולם בעולם החילוני מסביבי עושים את זה! כולם מכורים לפורנוגרפיה כאילו שזה הדבר הכי רגיל בעולם! כולם משחקים בגופם ורואים בזה חלק אינטגרלי מהחיים שלהם. חשבתי לעצמי שאם אף אחד מהם לא הצליח לנצח את זה - מי אני בכלל שאנסה? ואולי למה לי להילחם בזה ? הרי זה דבר כיף ויש בזה הנאה גדולה! אולי זה בכלל דבר נורמלי? אולי האדם נועד לאונן כחלק מחייו כמו אכילה ושתיה? שלא לדבר על זה שכל המומחים והפסיכולוגים והרופאים אומרים שזה "דבר טבעי"!

השיחה המפתיעה עם בורא עולם

נשמע משכנע.. איך באמת ניצחת את זה?

הייתה מלחמה בין הלב לשכל. הלב שלי צעק: "זה לא טוב!" אבל עדיין השכל שלי לא הצליח לאסוף מספיק הצדקות כדי לצאת לקרב הזה. לא הצלחתי להביא את עצמי למצב של החלטה בנושא ופשוט המשכתי לתת להתמכרות לנצח אותי כל יום מחדש.

הכל השתנה ביום אחד בו הייתי בחופש מהעבודה. היצר שלי שוב החליט שהגיע הזמן שלו "לאכול" ולהראות לי מי הבוס. חשוב להבין שאני כבר לא מעוניין בזה. כשהייתי נער הייתי עוד נלהב מהאקסטזה והריגוש אבל היום אני אדם מבוגר. זה כבר לא כיף. יש לי חיים. יש לי עבודה ועיסוקים. אבל שוב בלית ברירה אני לוקח את עצמי לעבר המיטה כדי לבצע את הטקס הקבוע. היה לי ברור שאני עושה את זה רק כדי שהיצר יעזוב אותי במנוחה.

במהלך  הטקס התבוננתי בעצמי: ערום, עלוב, מסכן, מתבייש, חסר כל כבוד עצמי. "איזה אפסיות", חשבתי לעצמי. ופשוט התחלתי לבכות. אבל לבכות באמת. כשהדמעות החלו לבוא התחלתי לצעוק ביני לבין עצמי: "אני שונא את זה! די אני כבר לא יכול!".

ואז קרה משהו מדהים. בתוך כל הדמעות, כשאני מחובר למקום הפנימי הזה של הכאב והדמעות אני פתאום מרים את הראש וזועק למעלה: "תציל אותי, בבקשה. אלוהים! אני כבר לא יכול. אני צריך את העזרה שלך, אני מתחנן. תיקח ממני את הדבר הזה! בבקשה!". וככה אני מוצא את עצמי: חילוני, כופר, וערום כביום היוולדי, זועק ומתחנן על חיי בפני בורא עולם אחרי 15 שנה שלא דיברתי איתו. אין לי מושג עד היום מאיפה זה יצא.
אחרי שסיימתי את התפילה המוזרה הזאת קמתי מהמיטה והתלבשתי. התחלתי לחקור ברשת ולבדוק איך נגמלים מהרוע הזה. חיפשתי מקורות חילוניים שיעזרו לי אבל לא מצאתי. איכשהו הגעתי לאתר שנקרא "שמור את עיניך" המספק אינפורמציה למי שמעוניין להיגמל מפורנוגרפיה.בתור אדם חילוני זה היה נשמע לי הזוי לחלוטין לשמור את העיניים שלי כפי שהאתר ממליץ אבל הייתי כלכך מיואש שהייתי מוכן לנסות הכל. עיינתי באתר ואמרתי "יאללה מה אכפת לי? אז אני אשמור על העיניים שלי ולא אסתכל על נשים . מה אני מפסיד כבר ? בוא ננסה!".

איך מרגיש חילוני ששומר על עיניו?

"ביום שלמחרת התעסקתי בענייני ולא הסתכלתי על אף בחורה. להפתעתי גיליתי שזה פשוט עושה הרגשה טובה ומאפשר לי מנוחה ושלוות נפש. התחלתי לאהוב את זה וממש הפסקתי להסתכל על נשים במהלך היום. זה הפך לתחביב שלי! ומאותו יום פשוט הפסקתי עם זה”.

"חזרתי להרגיש את הרוחניות"

תוך חודש מאז שהפסקתי כבר התחלתי להרגיש יותר טוב מבחינה נפשית. גיליתי שקט פנימי. המוח שלי החל לתפקד טוב יותר והריכוז השתפר פלאים. הייתי טוב יותר בעבודה והרווחתי יותר כסף. אבל השינוי האמיתי קרה אחרי כ3-4 חודשים. לפתע התחלתי להרגיש חיבור רוחני. זו הייתה אותה רוחניות שאבדה לי בגיל 15 בישיבה. אין לי יכולת להסביר למה ומדוע אבל פתאום כשהייתי בא לאכול משהו הייתי נתקף צורך להגיד תודה לבורא עולם ולברך אותו. כשהייתי בא להדליק אש בשבת הייתי מקבל פחד גדול בידיים שלי ולא הייתי מבין למה. כל מיני דברים החלו לקרות ולא היה לי הסבר.

היה לי מוזר וקשה עם כל זה. הייתי כלכך רחוק מהיהדות. לחזור בתשובה היה הדבר האחרון שהעלתי על דעתי שיוכל לקרות לי. כל העולם שלי היה חילוני.  זה היה כלכך מבלבל שהחלטתי לטוס להודו כדי לברוח מהכל ולקחת פסק זמן מהחיים. שם, בהודו, תכננתי לטייל ולנקות את הראש אבל מצאתי את עצמי מבלה יותר ויותר בבית חב"ד. שם, אחרי כלכך הרבה שנים עשיתי קבלת שבת ופרצתי בבכי לקול תפילת "לכה דודי" בזוכרי את אותם ימים בהיותי צעיר בבית הכנסת. שם גם הנחתי תפילין ושמרתי שבת לראשונה מזה שנים.”

איפה אתה היום?

"היום אני דתי לכל דבר ולומד בישיבה בירושלים. החלטתי לקחת הפסקה מענייני החומריות ולהתרכז בלימודי הקודש. מבחינתי הגמרא הקדושה היא תרופה שחיפשתי כלכך הרבה זמן בכל מיני סדנאות ותורות של המזרח. הכל היה מתחת לאף שלי. מי היה מאמין? אני מרגיש שזכיתי בחיים שלי מחדש. אי אפשר לתאר איזה סבל נוראי עברתי ובאילו מקומות נוראים הייתי. והכל בגלל שההתמכרות הזאת זרקה אותי מדרך האמת אל הדרך ההפוכה – לא פחות ולא יותר. ההתמכרות הזאת משבשת את הדעת וגורמת לנו להשתגע לגמרי. ויצר הרע לא מרחם – הוא פשוט נותן את הסיבות הכי מתוחכמות ומשכנע אותנו שזה סה"כ לא כזה נורא. אני זוכר שהייתי שומע את האזהרות החמורות שאומרים חכמי הקבלה וחשבתי לעצמי "הם מגזימים, כולה זרע לבטלה.. מה הביג דיל.. הם חיים בסרט". אבל היום אני יכול להעיד שיש דברים שאנחנו לא מבינים. אנחנו כלכך קטנים וחסרי דעת. מעולם לא העלתי על דעתי שזה ידפוק לי את החיים עד כדי כך. 15 שנים שנאבדו. ממש ככה.”

תודה. מזדהה לחלוטין עם ניתוח התחושות והפסיכולוגיה שמאחורי הדברים. גם אצלי התאווה הייתה המנוע שמאחורי כל תחושות הקירבה והריחוק מהקב"ה. למרות שנשארתי שומר תורה ומצוות, עברתי בפנים טלטלות רבות וקשות במישורים רוחניים רבים. התאווה היא זו שהרסה לי את המנגנונים הרוחניים וההחלמה היא זו שסדרה אותם מחדש. "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף ליבו" גם אם התאווה לא נתונה ממש לבחירתנו היא יוצרת את המדד המרכזי בכל היחס לקרבת אלוקים. "לא רצו ישראל לעבוד עבודה זרה אלא כדי להתיר להם את העריות". 

כבר אמר מי שאמר, [החזון איש כמדומני, יתכן שלא], לאחר שבא אליו ואמר שיש לו 'קושיות' באמונה.

"אין לך קושיות, יש לך תירוצים, תירוצים לקושיות שהמצפון שלך מקשה על התנהגותך, ואתה מחפש להם תירוצים כדי להמשיך בתאוותיך, אלו אינם קושיות"

תודה רבה על השיתוף, וברוך הבא לפורום.

דבר אחד שאני יכול להגיד בוודאות זה שאתה אמיץ.
גם לחזור בשאלה דורש אומץ - מול משפחה וחברים,
ועוד יותר דורש אומץ לדתלש לחזור בתשובה. להודות שכל הדת שאותה הוא נטש ותירץ למה היא לא נכונה, בעצם היא כן נכונה.
והאומץ הזה הוא שעזר לך להתחיל בהחלמה.

בהצלחה

מרגש, עד כדי דמעות. תודה על השיתוף והפתיחות.




האמנם?

אני רוצה לאחל לך שתמצא את השנים הללו בחזרה. אולי זו הייתה הדרך של הקב"ה לחבר אותך אליו, אחרת זה לא היה מחזיק? אני לא אוהב לעסוק בשאלות מה אם, אבל "נפלאות דרכי ה'" ולכל אחד יש את הדרך שלו על כל קשייה. גם אם אינך רואה זאת עכשיו, אולי בהמשך הדרך תבין מה נתנו לך השנים הללו.