בס"ד
"אתה כאן לבד?" שאל אותי ברכות האיש
ואני הנהנתי, אכן הייתי לבד בפארק.
האיש המוכר נדלק למשמע אוזניו וחיוכו גבר-חלש על פניו ורוח סערה נשבה.
עיניי נפתחו לעולם והנה קרוסלה מסתובבת ברוח ואני בקושי הולך מקור.
האיש ממהר להסביר לי "זאת הקרוסלה שייכת לכל הילדים האבודים"
הוא ידע את מר נפשי ואבי לא ידע שאני זקוק כך כך לחיבוק מהקרוסלה.
בגלל זה באתי לכאן כדי שימצאו אותי ועכשיו אני חוזר למקום המבטחים.
אותו איש ליווה אותי לקרוסלה והחזיר לי כוח אחרון לעלות אך כשהסתובבתי הוא נעלם.
"אבא, אבא!!" אני מתחנן ובוכה שיקשיב לי אבל הקרוסלה מסתובבת כל כך מהר
והקול נחסם בקירות האירועים המסתובבים סביבי. ברגע האחרון קפצתי אל הלא נודע.
עדיין הכל הסתובב סביבי אך את ידיי תחבתי לקרקע ואחזתי בשורשים האחרונים שנשארו לי.
לאט לאט חזרתי לביתי, לא התכוונתי באמת שלא לחזור לגן אלא רק לבקש רשות מאבי.
ומאז, על כל צעד ושעל אני מבקש ושואל ועוד חוט שנקשר בינינו מקשר ביני לבין המרחב והזמן.
לא עוד בחילות של שטף חיים חיצוניים שעוברים מהר לידי אלא צעדים קטנים שלי
כי אני עוד ילד קטן שלומד לדבר ולהתאים את העולם הפנימי לרצף האירועים שקוראים מסביבי.
אף אחד לא יבין מדוע קולם של עקבים מקפיץ לי את הלב כשהם פוצחים קול דממה דקה.
אך השם מנתח ולכן כל צליל ותנועה שלא אעבד כראוי אראה אותם שוב ושוב עד שאדבר עם השם
על כל צעד ושעל ואסביר לו מי אני, שאני ילד שזקוק לו כל כך ואוהב אותו בכל צעד ושעל של מציאותי.
חג חירות שמח,
אילן