היי, אני בן 17. כמעט 18.
לומד בישיבה. ו...מכור.
זה התחיל מצפייה ועבר למעשים. עוד כתבתי פה הודעה אם אני לא טועה בזמן שזה עוד לא עבר לאוננות ממש, אבל כנראה לא הפנמתי את האזהרות והתקדמתי, עד שאני במצבי היום.
מכור
אני מכור ברמה של פעם ביום+_, ברוך השם בזמן האחרון גם קצת פחות. הייתי בעליה, שמרתי גם סביבות שבוע, אבל עכשיו הייתי בירידה, ובעזרת ההודעה הזאת, והצטרפות ללוח ה90 יום, אני מקווה שזו תהיה תחילת העליה, בעזרת הקל הכל יכול שזו תהיה עליה משמעותית.
אם אהיה כן, אני לא יודע עד כמה אני אשרוד את 90 הימים הבאים. למען האמת, אני כנראה משוכנע שאני לא אשרוד. אבל, "היפלא מהשם דבר"?

אני רוצה לכתוב על משהו שקצת מציק לי.
אני קורא פה בפורום ומרגיש קצת, דיכאון. התחושה, של הגמולים גם שנים ארוכות היא מרגישה קצת לא החופש הנכסף כל כך! החופשיות החיים הנהדרים שנמצאים מחוץ לתאווה!
אלא פחד, עצבות אולי, ואני חושב, האם גם אני, כשבעז"ה, אני אתנתק מהתאווה, ככה אני ארגיש? מנסיוני ומההפסקות הקצרות שהיו לי, לא הרגשתי כך. היו פעמים שהרגשתי דווקא מלא ולא זקוק לתאווה (כמובן שזה לא החזיק יותר מימים ספורים). האם אני יכול להרגיש ככה גם חודש, שנה, אולי 10 שנים? או שנגזר עליי במשך כל חיי להיות נכסף, רוצה! רוצה מאוד, אפילו עכשיו, אחרי נפילה?

1. האם כך יראו חיי במשך השנים שנותרו לי לחיות בעולם הזה, פחד "רק שאני לא אפול שוב"?

2. איך מתמודדים עם העצבות הנוראה שהיצר מביא בשביל להפיל אותך? (אני לא מדבר על עצבות אחרי החטא, דווקא, אלא דיכאון ביום יום) זה כלי עצום בשבילו להפיל אותי! אולי הכי חזק שלו.

3. מה עושים עם שבת? שבתות בדרך כלל משעממות אותי ואני יוצא משבת חסר סיפוק והנפילות הקשות אחרי תקופה של שמירה, מגיעות במוצאי שבת, אולי יום ראשון. מה עושים עם זה?

בכל אופן, לפני תקופה עשיתי צעד. התדוויתי בפני העובד הסוציאלי שלנו בישיבה (ישיבה שחורה, אבל לבחורים שלא הסתדרו במסגרות רגילות אז יש עו"ס)
(הוא עצמו בעל תשובה וקב"ן בצבא לפי מה שהבנתי כך שכנראה יש לו הבנה גם בהתמכרויות ולא גישה של רבנים שלא (עריכה: תמיד) ממש מבינים)
אני חושב לגשת אליו ולומר לו: יש לי בעיה. ואני רוצה לצאת ממנה. מה אני עושה?!
אני מקווה לעשות זאת!

ואני מדמיין את עצמי, מוסר שיחה בפני הישיבה, מתדווה!, ומספר להם איך יצאתי מההתמכרות, ושיש פתרון. ולא חייבים להשאר שם. זה החלום שלי.

אני יכול להניח שאני לא היחיד, במיוחד בישיבה כמו שלנו שלבחורים יש גישה לאינטרנט.

ו5. האם כדאי להתודות בפני חבר? יש בחור מסוים שיש לי יסוד לא מאוד מבוסס אומנם שהוא שותף איתי בעניין הזה, ובכל אופן, דיברתי איתו בעבר (על נושאים אחרים), האם כדאי?

6. האם מישהו פה ה/מתמודד עם שלפוחית ביישנית?

כתבתי קצת מבולבל,
אשמח לתשובות על השאלות (אפשר לענות עם המספרים )

חזקו ואמצו!

1) לא צריך לחיות בפחד אלא בהבנה שצריך לתחזק את ההחלמה. מהתחום הפיזיולוגי אני יכול לתת דוגמא לאחד שמתח רצועה שאמורה להחזיק את הזרוע עם הכתף ועכשיו בגלל שאיבד את היכולת הטבעית לסדר האברים הוא צריך לבצע תחזוקה שוטפת בדמות אימון לשרירים באיזור כדי שיבצעו את אותה פעולה.
האם בדוגמא שהבאתי צריך לחיות בפחד תמידי מהכאב? לא בהכרח. צריך לזכור למה מבצעים את הפעולות היומיומיות ולהכניס אותם לנוהל היומיומי ואפשר לחיות כך שנים.

3)צריך למלא את השבת בתכנים ערכיים כך שכשיא יוצאת פשוט תיפול שדוד מחוסר כח :-)

שלום בעצתך תנחני,

אוהבים אותך חבר יקר.
איזה יופי שהגעת לאתר ועשית עוד צעד בדרך להחלמה. אני מציע לך מנקודת מבטי וממה שעזר לי (ולא מחוות דעת מקצועית) להמשיך להגיע לפורום ולשתף וכן לעזור לאחרים, דבר שיעזור להחלמה שלך גם כן. תחפש שותפים לדרך באתר שאיתם תוכל לדבר בעת משבר או עצבות ולשתף, מניסיון, זה עוזר.

אתה יכול לפנות גם אליי(בפרטי) אם תרצה.

ודבר אחרון, אל תאבד תקווה, הגעת למקום הנכון.

אוהבים אותך:)

אין לי הרבה מה להוסיף,
רק להעיר שהדבר הכי נכון שאני יכול לעשות כרגע הוא לקבל את עצמי, ואת מצבי, ולהרגיש סוף סוף לראשונה בחיי את התקווה.
כך, כשהתקווה תהיה עוגן של החיים שלי, ולא רק סלע שאני מקווה ומייחל שלא אהרוס כמו כל שאר הניסיונות, ושאני מתפלל ואוחז בו בכל הכוח שלא 'יברח לי', כשאספר לאחרים, אני אקרין את הפיתרון.
כך, לא אצטרך לספר לאחרים כדי להאמין בזה בעצמי, אלא פשוט כי זה עובדה, בבחינת 'קורבן תודה', ולא בבחינת 'קורבן אשם תלוי'...

מתפלל לחזור ולהרגיש שוב את הוודאות הזאת, ולהיות נקי רק להיום...
נתן במתנה

טוב, אז מחר (12 בדצמבר) אני חוגג (מנטאלית, מסתבר) חודש (לועזי) של התחברות (מחודשת) לפורום.
ועם כל הלא-יאמן שבדבר, במהלך החודש (הארוווך) הזה הייתי נקי באיזור ה20 יום! (הסבב הגדול למשך 13 יום!) שמעתם?! אני?! יותר מחצי חודש נקי?! מוזר.

אז מה איתי? ובכן, אני כבר לא בטוח שאני מכור. כשבאתי, לא ממש הבנתי לעומק כנראה מה זה אומר ומיד זרקתי שאני מכור מכור מכור. מצד שני, אני גם פחות או יותר יודע מה אני עומד לעשות, אז זה כבר לא ממש משנה.
במהלך החודש (הארוווך) הזה, כתבתי המון, עליתי לקבוצות טלפוניות, שוחחתי שעות בטלפון עם חברים ו...אה... הלכתי לסדנה חיה.
הקב"ה עזר לי, וכל התהליך של ההתקשרות והחשיפה היה (יחסית, כן?) די קל.
עוד השגחה פרטית מבין הרבות שאני מוצא בימים הללו.
ממש כאילו מישהו שם למעלה דוחף אותי "יאללה ת'קדם! אתה עושה טוב"

הסדנה עצמה הייתה לכשעצמה מחכימה, כיפית, מצחיקה (סוכריות מתפוצצות), אבל אחרי זה חשבתי, שעצם הישיבה שם גרמה לי להרגיש את ההסתרה שאני חי בה. זו פעם ראשונה שישבתי ליד השולחן עם המון חברים דומים לי, ואף אחד גם לא מסתיר את זה. (המעגל היה קצת מביך )

כתבתי פה בהודעה למעלה על 'דיכאון' של חברים. זכיתי לפגוש אנשים מלאי חיים.

כתבתי שאני חולם להתוודות, מעניין, בטח אם (או כש...) יהיה לי ספונסר הוא יתן לי על הראש

ואגב, דיברתי עם המטפל הנ"ל, עשינו כבר פגישות, עדיין לא ממש עם תוכנית פעולה ביד, רק מזהה דברים אצלי לאט לאט. אפילו שאלתי אם ללכת לקבוצה.
אני מקווה שהוא יעזור לי לחשוף את שורש הבעיות (או פגמים אם תרצו) לצורך שלי לברוח לתאווה.

אולי אעדכן את הפוסט הזה מדי פעם. משהו כמו יומן מסע עם עדכונים לעיתים רחוקות. רק שתהיה התקדמות בעזרתו...


וזהו. מודה לאלוקים על הדרך שהוא גילה בפניי
גם אם לא תמיד רואה את זה.
גם אם לא תמיד רוצה לצאת.
גם אם לא תמיד מאמין שאני יכול בכלל לצאת.
גם אם לא ממש שמח עם המסע הזה על הכתפיים.
עדיין,
תודה