נראה איך ייצא לי.
אני דוד. ואני מבית דתי לאומי.
אפשר לומר שהפעם הראשונה שנתקלתי באוננות היה בגיל 14, כאשר חבר מהחטיבת ביניים צחק עלי שלא יצא לי עדיין "לבן". באמת שלא הבנתי כלל למה הוא התכוון. מאוחר יותר, בקיץ יצאתי לארה"ב לעבוד בעבודת קיץ, וכאשר התארחתי אצל סבתי, הטלויזיה היתה לרשותי, וההמשך מוכר.
וכך זה המשיך. גיל 15, 16, 17 לתקופה החזקתי ראש לחודש, מפורים ועד פסח, ושוב נפלתי. אני זוכר שאבא שלי פעם תפס אותי ורגשות האשם הגיעו למדרגה גבוהה יותר. הוא אמר לי "פשוט תפסיק!" [בזמנו לא הבנתי כמה העצה הזו מעילה :-) ] התחזקתי בגיל 18 ועדיין בתוכי פנימה הרגשתי שאני משקר לכולם. המשכתי לישיבה גבוהה של רציניים, ושם למדתי לאהוב לימוד תורה והתחזקתי בתפילה, אך עדיין המשכתי ליפול. בצבא גם כן, ואח"כ גם כן.
אני רק מתעייף לכתוב את כל זה. אמשיך. יש לי זמן במשמרת.
מה שאני מזהה בעצמי כתוצאה של התאווה- בזבוז זמן, אינני יכול לקבל על עצמי קבלות בתחום של קביעת עתים או תפילה, כי יש לי ניסיון בזה שקבעתי לעצמי להפסיק עם התאווה הזו, ופשוט לא הפסקתי. הרבה מההרגלים הבריאים שלי (צחצוח שיניים, הזלפת טיפות עיניים, ניקוי החדר, מקלחת). הרגשת הערך העצמי שלי היתה בקנטים, אך בעזרת מאמן אישי חייתי עם זה ואף השתפרתי והחלתי ליהנות עם עצמי בפעילויות, והתאווה היתה תזכורת לזה שאינני מושלם.
אך עם הזמן, בתק' יותר קשות, הייתי נשאב חזרה לתאווה :-(
בשלב כלשהו, ראיתי כתבה באתר אש התורה, שהפנתה אותי לאתר הזה. לא ממש האמנתי לדבר הזה, מרוב גאוותי, אך לאחרונה החלטתי לשמור מרחק מפייסבוק, ומהתמונות הרבות הזורמות שם והחדשות הרבות והשנאה ברשת, אז חשבתי להפוך את המקום הזה לברירת המחדל כשמשעמם לי במהלך היום, ולפחות אעשה דבר שיועיל לאחרים ולי.
יצא לי על הפנים. ובכל זאת, אני שמח שאיכשהו יצא.
דוד
