שוב נפלתי אתמול בלילה, מרגיש כל כך חסר ערך, מנותק.
מה קדם לנפילה הזאת- ניתוק, שבוע וחצי הצלחתי להרגיש את ה' איתי, ולאחר מכן ביומיים האחרונים- הרגשתי אותו נעלם, ניסיתי להחזיר אותו אליי, להודות לו, לבקש ממנו לחזור אליי ולעזור לי, אבל הוא עזב אותי, ובלעדיו נפלתי.
אבל למה נעלם ממני ה'? כי ככה צריך להיות לפעמים או כי לא נתתי לו מספיק מקום?
איך אני יכול להתמודד עם דחף כזה גדול בלי עזרת ה'?
מה ניסיתי להדחיק?
שיחה שהחזירה לי פחד וכאב גדולים, וניסיתי להתעלם ולהיות חזק יותר מהכאב שלי, הודיתי בו בפני אחרים אבל לא ניסיתי להרגיש אותו ולקבל אותו, ומעדתי מיד אחרי שניסיתי להרגיש אותו, איכשהו לא נפלתי אז, קיבלתי עוד יומיים של חסד.
לא באמת מסרתי את הכאב הזה, ולא ניסיתי להשתחרר ממנו, ניסיתי לברוח ממנו, והכאב הזה הוא אני, והכאב הזה הוא ה'(?) אולי כשברחתי מהכאב במקום להתמודד איתו כחלק ממני זה היה אני שהתרחקתי ממנו ואז- וְאָנֹכִי, הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא, עַל כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר עָשָׂה.
וכשאני רע לעצמי- ה' לא יכול לסבול את זה גם?
אבל מצד שני- אם הייתי מרגיש את ה' איתי כשהפחד והכאב תקפו אותי אולי הייתי מסוגל להתמודד איתם ולא לברוח מהם, היה לי כוח לעבור שם ולקבל את זה.
אם רק היה אומר לי אני איתך, אני רואה שכואב, אני אוהב אותך, הייתי יכול להמשיך להישאר איתו.
אם הוא אוהב אותי באמת למה הוא נותן לי חוויות כאלה קשות? ואז עוזב אותי כשאני צריך אותו כדי להתמודד איתם?
כואב להיות יום אחרי נפילה.
