שמי יעקב, אני מתגורר בישוב קהילתי ביהודה ושומרון, נשוי קרוב לעשור ואב לארבעה ילדים.
מתי התמכרתי? ניסיתי להיזכר. אי שם במחצית השניה של שנות העשרה. אולי 15, אולי 17.
גדלתי בגוש דן, התחנכתי במוסדות הציונות הדתית. האמת, עד שנכנסתי להדרכה בבני עקיבא, לא ידעתי בכלל שיש דבר כזה שמירת נגיעה. אל תבינו אותי לא נכון, זה לא שהייתי נוגע בבנות, פשוט לא היה לי עניין בבנות, למדתי רק עם בנים וזה משהו שפשוט לא היה רלוונטי ולא ידעתי שבכלל קיים. זה כמו שאני לא יודע את הלכות יו"ט שני של גלויות על בוריין- זה לא רלוונטי עבורי.
זה נהיה רלוונטי רק כששאלו אותי על זה, בגיל 16:
- תגיד, אתה שומר נגיעה?
- מה זה "שומר נגיעה"?
- מה, אתה צוחק? אתה לא יודע?! שלא נוגעים בבנות. אתה נוגע בבנות?
- לא יודע. תנו לי לחשוב על זה, אין לי מושג.
אחרי בירור קצר גיליתי שאסור ליגוע בבני המין השני. מכיוון שלא נגעתי גם ככה, החלטתי לתת לזה חותמת רשמית והכל היה סבבה.
שנה אחר כך ההורמונים התחילו להשתולל. נכנסתי לקשר עם נערה מהסניף כשהייתי בכתה י"א ולאחר כשנה של קשר. נכשלנו לראשונה בשמירת נגיעה. אז החלה שנה של יסורים במהלכם נכשלנו מספר פעמים. אבל חשוב לי לציין שבכל פעם זה לא נעשה לי כהיתר, זו הייתה נפילה בכל פעם מחדש.
בסוף השמינית, לקראת המעבר לישיבה, התמלאתי בהתרוממות רוח ונפרדתי ממנה. אבל משהו קרה, התחלתי להיכשל לעתים תכופות בהוצאת זרע לבטלה. השתמשתי בדמיון כדי "לזרז תהליכים" וכשזה כבר לא הספיק עברתי לשימוש בתמונות מהעיתון שהייתי גוזר ושומר, כשהעיתון לא נתן חומרים מספיק חזקים, מצאתי תמונות "חזקות" יותר באינטרנט. כך המשיכה ההידרדרות עד שהגעתי לצפיה בקטעי וידאו.
למשך תקופה קצרה של מספר שבועות התחברה אלי נערה איתה נפלתי המון. בניגוד לקשר הראשון, כאן העברה נעשתה לי כהיתר. אמנם היינו עם בגדים, אבל לראשונה הגעתי לפורקן מיני. אחרי תקופה קצרה פתאום תפסתי את עצמי ואין לי מושג מאיפה היה לי הכח, נפרדתי ממנה. אחרי יומיים נשברתי וניסיתי לחזור אליה, אבל בחסדי שמיים היא הייתה פגועה ולא הסכימה.
חזרתי לאוננות.
כל הזמן ניסיתי להפסיק. ידעתי שלא ניתן להסתיר את זה לנצח, בסוף "אתפס עם המכנסיים למטה"... אבל זה היה חזק ממני ואני בחור חכם שיודע להסתיר דברים.
לפני החתונה הייתי בטוח שזהו. אי אפשר להסתיר את זה כשמישהו חי איתך כל כך צמוד. ובכלל, כמו כשהייתה לי חברה ולא נפלתי בשפיכת זרע, קל וחומר שהחתונה תעזור. בהתחלה זה באמת עזר, אבל אחרי כמה חודשים חזרתי לסורי.
וככה המשכתי בחיי, איש משפחה בקצה התורני של הקשת הדתית לאומית שחי עם סוד גדול. "הנסיון" שלי סייע לי לזהות חבר'ה בתחילת הדרך ולסייע להם, הורים לנערים נעזרים בי ואני הגדרה מהלכת של הפתגם "אל יתהלל חוגר כמפתח".
הרבה פעמים פחדתי וייחלתי לרגע שאתפס על ידי אשתי. פחדתי מהתגובה שלה אבל האמנתי שאז באמת כבר לא תהיה לי אפשרות להמשיך.
בשבוע שעבר זה קרה. היא גילתה כבר לפני כמה שבועות אבל לקח לה זמן לפתוח את זה מולי. אני מרגיש שבגלל המעשים שלי נפערה בינינו תהום אדירה. כמו בולען שנמצא מתחת לפני השטח, הכל נראה בסדר והקרקע יציבה. אבל האמת היא שהבור נמצא שם, מכוסה בשכבת אדמה דקה. אז פתאום עכשיו נחשף כמה רעל הכנסתי לקשר בינינו, כמה חוסר אמון והסתרה. שנים שהיא הרגישה רע שהיא לא סומכת על "הבלעדיות" שיש לה עלי.
ועכשיו אני מצד אחד מלא בכוחות שמעולם לא הרגשתי להתגבר על זה. אחרי כל כך הרבה שנים אני מרגיש שאני יכול להיפתר מזה, להרגיש שלם. יש בי שמחה עצומה שהשנה ביום כיפור אוכל להכות על החטא הזה בתקווה ולא בייאוש, באמונה שאני בתהליך של תשובה אמיתית ולא צריך לומר לריבונו של עולם בדמעות שאני מצטער, אבל הוא ואני יודעים שזה לא ילך גם השנה. השנה אני מתייצב ומאמין שאצא זכאי בדין ולא רק בחסד. שמידת ארך אפיים שעמדה לזכותי מביאה אותי סוף סוף, למידת האמת.
מהצד השני, אני מבועת מהקרע הגדול שנוצר בחיי הנישואים. מול הילדים והחברים הכל בסדר. אשתי יודעת להציג כלפי חוץ. אבל ביננו. אני כל כך מתבייש, לא מעז לגעת בה, חושש שכל מחווה והשקעה מצידי תתפרש אצלה כנסיון לכפר ולהשקיט את המצפון שלי (כמו שהיא תופסת עכשיו בטעות את ההתחזקות שלי בתחום הלכתי אחר בשנה האחרונה). איך אוכל להסביר לה שזה לא בגללה, שזה לא קשור אליה? אמרתי לה את זה, אבל זה נשמע דבילי, למה אני צריך פנטזיה אם יש לי אותה? אני מפחד שהיא תעזור אותי. אני יודע שהסיכוי קלוש, אבל אני פשוט קורס רק מהמחשבה על האפשרות הזו. אני כל כך אוהב אותה. זה לא מגיע לה. זה לא הוגן. היא כל כך יראת שמיים, כל כך תמימה וצדיקה. אני לא ראוי לה.
במקום שבעלי תשובה עומדים, אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. אולי באמת צדיקה תמימה כמוה לא מסוגלת להבין, לתפוס את אפשרות החטא הזה, את המורכבות. בא לי לבכות, כל הבאסה שלגברים הדמעות לא באות כל כך בקלות, כי שערי דמעה לא ננעלו, ואני רוצה שהיושב במרומים ירחם עלי עוד קצת ויעזור לי לשמור על הבית, שלא אגלה חס ושלום שהתעוררתי מאוחר מדי והבית נהרס.
הלוואי והייתי מצליח להסביר לה, הלוואי והייתה מקבלת אותי כמו שאני, כמו שקיבלה כל כך הרבה פגמים אחרים, גדולים וקטנים, שאני מלא בהם כרימון. כי אם היא תהיה לצידי, אם היא תתמוך בי, זה יהיה הרבה יותר קל.
אבל אני בדרך החוצה, איתה או בלעדיה (חס ושלום)
