אני נורא מתנצל על הכתיבה המתריסה שלי.
ברור לי שפגמי האופי (המידות הרעות) שלי הם אלו שנפגעו ונשמעו אולי קצת תוקפניים.
אני רוצה להביא משהו שהרב ד"ר טווערסקי שליט"א (רב ופסיכיאטר מפורסם) כותב על רוחנית.
רוחניות זה לא דת. רוחניות זה מה שמבדיל ביני לבע"ח. לבע"ח אין בחירה, מטרה, תכלית.
המכור הוא אדם חולה רוחנית, אין לא בחירה לסרב לסם שלו. המטרות שלו נעלמות מול הסם שלו. ומימילא הוא עסוק בסבל ואין לו פנאי לחשוב על התכלית שלו. אז המכור בעצם איבד את האנושיות שלו, וזה הרוחניות.
אחרי שאדם מקבל חזרה את הרוחניות שלו בהחלמה ע"י 12 צעדים (ולא ידוע לי דרך אחרת), או בן אדם נורמלי שלא חולה רוחנית (ויש לו בחירה, מטרה, ותכלית). אז הוא יכול ליבחור דת.
דת אומר לי מה המטרה, והתכלית שלי צריכה להיות. א"א להיקראות דתי בלי בריאות רוחנית.
מכור הכי דתי אינו דתי, כי המטרות שלו מסולפות מהמחלה הרוחנית שלו (יש לדון אם חייב בתשובה, ואיזה סוג. לענ"ד התשובה שלו זה להחלים).
אני אדם חולה רוחנית. אני שומר על כל המצוות קלה כחמורה, ואני למדן, ואוהב דת., אבל אני חולה רוחנית. שזה אומר שהכל נעלם לי ברגע שאני צריך מין. שום דת או רצון לא עזר לי.
זה מכאיב לי שאני לא יכול להיות דתי עד שאהיה רוחני, אני עדיין חולה. הדתיות שלי צבועה במובן מסויים, כי אני זורק את כל הדת שלי בשביל הצורך הבהמי שלי, מין. אני לא אדם רע, אני חולה.
וכל זה פוגע וניגרם מעוד דבר חשוב בלב של כולנו, הרגש. הרגש, אם זה עצבות, כעס, פחד... ניפגע מהמחלה שלי.
ובמובן מסויים מזין את המחלה שלי. אני סובל רגשית מהתוצאות של המחלה שלי, ומעצם זה שאני שבוי ואין ביכולתי לסרב לו. והסבל שלי הוא אחד הטריגרים (המפעילים) העיקריים להצטרך ליברוח למשהו כ"כ נעים ואהוב כמו מין.
ולכן אני מבקש לא להתבלבל בין שני הדברים, דת ורוחניות. זה נושא מכאיב לרוב המכורים, ואני בתוכם.
אני אדבר על דת בלי קשר לתאווה, אבל לא חסר לי דת בהתמכרות שלי. חסר לי רוחניות.
אוהב