שלום, אני חדש פה באתר.
אני רוצה לשתף, אך אני לא יודע מה.
אני יודע שזה לטובתי, אבל מה להגיד?
עלה בליבי לשתף חוויה שהיתה לי לפני כ-6 שנים..
הייתי בשיעור בלימודים אקדמאים, בעת שתקפו אותי הרהורים של התאווה.
ומצאתי את עצמי נאבק בתוך עצמי,
עד שהייתי לגמרי מנותק מהשיעור..
ואז כמו ברק של אור טוב,
דמיינתי שאני עומד מול ארון ברית ה' בתוך קודש הקודשים בתוך בית המקדש.
זה היה דמיון כל-כך חזק,
הרגשתי ממש שפל מפני כל המחשבות השפלות שרצות (או שרצו לרוץ) במוחי,
והחלטתי שאינני ראוי לעמוד במקום כל-כך קדוש,
ואז נעמדתי בהיכל הקודש (גם בתוך בית המקדש)
גם שם הרגשתי שאינני ראוי.
ואז נעמדתי בצד בפינה של החצר של בית המקדש,
והסתכלתי על האדמה, על העפר שלרגליי, בתחושה של עצב עמוק על כל המצב הזה שעובר עליי
(כבר אז הייתי במאבק של כעשר שנים).
כל זה אני רואה בדמיוני בתוך משהו כמו חלום באמצע השיעור.
וזה לא נגמר
לפתע ניגש אליי אחד הכהנים שעובדים שם בבית המקדש
היה זה רבי צדוק הכהן (מלובלין, מפורסם מאוד - מומלץ להכיר)
והביט בי כשואל: "על מה אתה כה מדוכדך?"
והסברתי לו.
ענה לי בפשטות: "מה הבעיה?! פשוט תלך למקווה!"
הבטתי בו במבט מתקשה לקבל את דבריו
כאילו שאמרתי לו: "אני לא יכול ללכת למקווה, זה לא העזרה שאני מחפש".
או אז הוא תפס אותי, וחיבק אותי ורקד איתי בשמחה ובאהבה גדולה,
עד שיצאתי מהבוץ שהייתי שקוע בו.
והתעוררתי מהחלום
מקווה שמישהו ימצא חיזוק במה ששיתפתי,
וכמו כן,
אני מקווה מה שכתבתי יעזור לי גם לשתף דברים אמיתיים מההתמודדות המציאותית שאני חווה ביום-יום
תודה לכם על ההקשבה, ותודה לשמור עיניך שליחי ה'
