חברים יקרים,
היום אני עוצר לרגע, מתבונן לאחור, ורואה – חלפו כבר שבועיים שלמים של ניקיון.
שבועיים שבהם אני צועד צעד אחרי צעד בתוך התוכנית: רואה את הסרטונים, עושה את התרגילים, ממלא יומן דחפים, עובד עם תכנית הטיסה, ובאמת מנסה ליישם כל כלי וכל פרט קטן שיש בה.
מה שמוזר ואפילו קצת מבלבל – עד עכשיו כמעט ולא נתקלתי בקשיים גדולים.
לא היו לי דחפים מטורפים, לא קרבות אדירים.
הכול זרם יחסית "חלק".
יש לי תחושה כאילו מישהו לקח את התאווה ושם אותה בהפסקה זמנית – נתן לי לנשום, לנוח. לפעמים זה אפילו גורם לי לחשוב: אולי בכלל טעיתי? אולי אני לא באמת מכור?
גם ברחוב, איפה שפעם הייתי נופל שוב ושוב, אני פתאום מצליח לשמור על העיניים, להישאר נקי.
המחשבות כן עוברות פה ושם, אבל הן חלשות, קצרות, נעלמות כמו ענן קל בשמיים.
ובכל זאת – אני מכיר את עצמי.
עברתי כבר מספיק בשביל לדעת שלא כדאי להתבלבל.
שנים של שימוש, ניסיונות להפסיק, התרסקויות כואבות.
היה לי דפוס קבוע: בהתחלה הכול נראה קל. חודש, אולי חודשיים של ניקיון יחסית "זורם". ואז פתאום מגיע הגל הגדול. דחף חזק, מטלטל, כזה שלא הצלחתי לעצור – ושוב מצאתי את עצמי חוזר לאחור, נופל עמוק יותר, מאבד הכול.
הפעם אני לא רוצה להיכנס שוב לאותו מסלול.
ההבדל הגדול הוא שעכשיו אני לא לבד מול הסערה. יש לי כלים ביד.
אני לומד להכיר את עצמי, את הטריגרים, את הדפוסים. אני מתרגל שוב ושוב, מכניס לראש שכל מה שעבר עד עכשיו זה רק פרומו – עוד לא באמת התחיל הקרב האמיתי.
והכי חשוב – אני מזכיר לעצמי כל הזמן: הגלים עוד יגיעו. זה בטוח, אין חכם כבעל הניסיון.
השאלה היא לא האם, אלא מתי – ואיך אתמודד כשזה יקרה.
אני מודה – יש בי פחד גדול.
פחד מהגל ההוא, מהעוצמה שאני מכיר היטב.
נכון יש לי גם תקווה גדולה – כי בפעם הראשונה אני מרגיש שאני מצויד אחרת. שיש לי מערך הגנה, שיש לי דרך חדשה, תוכנית שנותנת לי כלים מה שלא היה לי בעבר.
ימים יגידו אם הכלים באמת יחזיקו מול המציאות, או שמהמציאות והדחפים חזקים מהכל...
אבל דבר אחד ברור לי כבר עכשיו – אני לא מתכוון לוותר.
