עומד בשער
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ". ספרי החסידות והמוסר הסבירו שאדם צריך לשמור את כל הַשְּׁעָרִים שבגופו, את כל הפתחים שדרכם מגיעים אליו דברים מבחוץ. שמירת העיניים ממראות אסורים, שמירת האוזניים מקול אשה וניבול פה, ולפעמים אפילו שמירת האף מריח של בושם (שו"ע אבן העזר כא, א).
כל זה טוב ויפה לכתחילה. אבל מה עושים במקרה שהאויב כבר עבר בשער ונכנס פנימה, כשכבר התחלנו תהליך של נפילה? הרבה פעמים יש תחושה שזה כבר אבוד מראש. קצת כמו בחוק מֶרְפִי הידוע שאומר שכל דבר שיכול להשתבש באמת ישתבש. ואם פרוסת לחם מרוחה התחילה כבר ליפול, היא תיפול עד הסוף. על הפנים. אבל החיים שלך הם לא פרוסת לחם, וזה לא באמת חייב לקרות. גם אם התחלת ליפול, זה עדיין לא חייב להסתיים באופן מסוים.
המחשבה הזו שאומרת ש"הנה זה מתחיל שוב. התסריט כבר ידוע מראש. ברור כבר איך זה ייגמר" היא רק אשלייה. היא סתם מחשבה מחלישה, וכל עוד לא נתנער ממנה, היא נוטה להגשים את עצמה ולהפוך למציאות שלנו. האמת היא ש"זה לא נגמר עד שזה לא נגמר". הסוף עדיין פתוח. לא משנה באיזה שלב אתה נמצא, עדיין אפשר לצאת. "וְדַע שֶׁיֵּשׁ פְּתָחִים הַרְבֵּה בַּחשֶׁךְ הַזֶּה לָצֵאת מִשָּׁם" (ליקוטי מוהר"ן ט)
ואולי לכן נאמר "בְּכׇל שְׁעָרֶיךָ" ולא רק "בִּשְׁעָרֶיךָ". גם כשהאויב עבר ונכנס לשער אחד, עדיין ישנם שערים נוספים, פנימיים יותר, שאותם אפשר להשאיר נעולים. גם אם שער אחד כבר נפרץ, אפשר לעצור את האויב בשער הבא. כמובן, הכל בסייעתא דשמייא "אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ", ומתוך כך: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" - גם שאר כוחות החיים של האדם יודרכו בצורה נכונה.
היום מתחילים בישיבות את "זמן אלול". למי שמתמודד במשך שנים עם התאווה, בוודאי מוכרת תחושה של עייפות נפשית שאומרת: "אני מכיר כבר את עצמי. כל שנה אותו סיפור. באלול אני מנסה להיאבק ולתפוס את עצמי קצר, אבל זה רק עניין של זמן עד הנפילה הגדולה של אחרי יום כיפור". השנה הזאת יכולה להיות אחרת. התחלה חדשה באמת!
