youtu.be/lnfu9LekvlM?si=8_Ijcvilx8xhMA15

ירון אוהבים אותך איש יקר ..
ההתמודדות היא טובה,  אבל חייב להכניס לחייך את הכניעה כי בלי הכניעה אין החלמה .
אני לא מכיר אותך , ולא יודע אם יש לך ספונסר. ואם אתה הולך לקבוצות .
אז אני הייתי בבוץ הזה ממש לא מעט שנים. ואסירות תודה שעליתי על דרך, בעזרת כוח גדול .
אם תרצה עזרא כתוב לי בפרטי

התגובות שלכם נתנו לי כח! הכח של הביחד.
תודה! יחד ננצח

שלום לכולם 
עייפתי מההתמודדות, אני מנהל חיים כפולים. מצד אחד אדם עם ערכים ומצד שני השתוקקויות שלא ניתן לעצור אותן. אני מאוד בקיא בתאוריה, חקרתי ולמדתי על כל מנגנון ההתמכרות ועדין לא מצליח. אני חושב שמה שבאמת חסר לי זה להפסיק להיות לבד בזה. אני בן 40, מכור יותר מ-20 שנה. כל הזמן אני שואל את השם מדוע? מדוע דווקא את הדבר המביש הזה?  הלוואי וזו הייתה התמכרות אחרת, אבל השם יודע מה נכון עבורי ואם כך הוא החליט אז אם צריך אתמודד עד זה גם עד יום מותי. ההפסקה הכי ארוכה שלי הייתה שבועיים סה"כ. כאשר ימי הנידה של אשתי מתקרבים זה מרגיש לי כמו חרב על הצוואר שמונחת ושאין לי סיכוי לעבור את התקופה הזאת בשלום (זה לא שבימים האחרים יותר קל לי באמת). אני מתפלל שירד לי החשק המיני, מתפלל למצוא איזה תרופה שתיקח ממני את המחלה הארורה הזאת (וניסיתי דברים). ניסיתי המון שיטות להפסקת ההתמכרות אצל מטפלים מכל מיני סוגים ללא הצלחה. מוכן לשלם המון בשביל זה וזה לא מצליח. אשתי תפסה אותי לפני כשנה הודיתי לה שאני כזה ומאז היא חושבת שאני מצליח להיגמל ואני מתבייש לספר לה שזה לא באמת ככה. יש לי דחפים שלא נגמרים לפעמים במשך ימים שלמים. מקווה ומתפלל שהפעם אצליח, אנסה להידבק בתהליך כמו שצריך ובעזרת השם בחמלתו הרבה נעשה ונצליח! אם יש מישהו שבאמת הצליח לצאת מזה ויכול לעזור לי בטיפים ובתמיכה אני יותר מאשמח. שהשם ישמור אתכם ואת כל עם ישראל!

ברוך ה' 41 יום. אסור להיכנס לשאננות. היום מתחילים סופש,מה שתמיד קשוח. צריך לשים דגש על המעידות:
רצף בלי מעידות: 6. אם אני עובר את הסופש אז הגעתי ליעד

אחי, קודם כול באמת שאפו ענק על הכנות שלך ועל זה שאתה לא בורח אלא עומד מול הקושי שלך ומדבר עליו. ממה שכתבת אפשר ממש להרגיש את המאבק שאתה חי בו יום יום, שעה שעה, במיוחד עכשיו כשאין לך את המסגרת של זוגיות שהייתה נותנת לך כוח ותזכורת למי ולמה אתה נלחם. זה מובן לגמרי שבתקופה של זוגיות הרגשת חזק יותר, כי היה לך מישהו שהקשר איתו חיזק אותך, אבל חשוב לזכור שהכוח הזה הגיע גם מתוכך, הזוגיות רק הדגישה אותו, היא לא יצרה אותו. הכוח הזה עדיין נמצא אצלך, גם אם כרגע הוא מרגיש חבוי או חלש יותר.

לגבי הפייסבוק. זה צעד לא פשוט לשקול מחיקה או חסימה, כי באמת יש בזה גם תחושת ניתוק. אבל הרבה אנשים במצב דומה מספרים שדווקא הצעד הזה פתח להם מרווח נשימה, שחרר אותם מהרבה גירויים מיותרים, ועזר להם לחוות שליטה גדולה יותר ביום יום. זה לא חייב להיות צעד דרמטי בהתחלה, אפשר להתחיל בהגבלות חלקיות ולראות איך זה משפיע, ואז להחליט אם להמשיך עד הסוף.

גם אל תשכח! אתה לא לבד. עצם זה שאתה משתף פה, שאתה מדבר על מה שעובר עליך, זה כבר שובר את הבדידות שההתמודדות הזו יוצרת. הרבה חבר'ה פה מבינים אותך עד הסוף, כי הם עוברים את אותו הדבר. לפעמים אפילו לדעת שיש עוד מישהו שחי את אותם מאבקים, זה חצי נחמה וחצי כוח להמשיך הלאה.

תן לעצמך קרדיט על כל צעד קטן. על כל יום שאתה בוחר להילחם, על כל שעה שאתה אומר "לא" לדחף, ועל זה שאתה לא מרים ידיים גם כשזה קשה. הדרך שלך אמנם לא קלה, אבל כל יום כזה הוא עוד אבן שאתה מניח בדרך לחיים נקיים ובריאים יותר. חיים שבהם יש שליטה, חופש אמיתי, ובסוף גם הרבה יותר שמחה ושלווה פנימית.

נ.ב
גם לי היה פייסבוק בהתחלה. כיום הוא כבר נמחק ואחרי כמה ימים של התרגלות, זה עולם אחר. ממש. שווה לך לנסות

היי חבר!
קודם כול, קראתי את מה שכתבו לך אחרים ואני ממש מכבד את כל התגובות, אבל אני חושב שבראש ובראשונה זה תלוי בך. אני תמיד מאמין בשיטת האיזון, אבל בשביל שזה יעבוד צריך להיות אמיתי מאוד עם עצמך, לדעת איפה הגבולות שלך באמת, ומה מוביל אותך להרגיש בטוח מצד אחד אבל לא להכניס אותך למקומות שאתה לא רוצה להיות בהם.

ממה שכתבת, ברור שאתה באמת רוצה לשמור על עצמך ולהתרחק מהדברים שמזיקים לך, אבל גם מרגיש צורך טבעי לראות סרטים פשוט כי זה מעניין אותך. הרבה אנשים יראי שמיים נמצאים בדיוק בנקודה הזו: איך לשמור על גבולות של קדושה מצד אחד, ועדיין לא להרגיש שהם מוותרים לגמרי על תחומי עניין שחשובים להם?

ובכן... לעניות דעתי דרך טובה להתחיל היא למצוא דרך ביניים. יש כאלה שבוחרים להשתמש בסינון חזק, או לצפות רק בתכנים שכבר יודעים שהם נקיים ומאושרים. אחרים מוצאים לעצמם תכנים חלופיים, כמו סרטים דוקומנטריים, הרצאות או תוכן איכותי שאין בו פריצות, אבל כן נותן חוויה של עניין והנאה.

חשוב גם לשים גבולות אישיים ברורים. למשל, לצפות עם עוד מישהו, או רק כשאתה רגוע ולא מחפש בריחה, או לקבוע לעצמך רשימה של תכנים שאתה מרשה לעצמך – כאלה שאתה יודע שלא יסחפו אותך למקומות שאתה מנסה להתרחק מהם.

אני חושב שהמפתח הוא כנות עם עצמך. אם תראה שאתה מצליח לשמור על האיזון הזה, אז מצוין. ואם תרגיש שזה מחליש אותך או מושך אותך חזרה למקומות שאתה לא רוצה, אזי זה סימן שאולי צריך לשנות כיוון.

לבסוף חשוב שתזכור! ואני חוזר על זה פעם שלישית בכוונה ובגלל ניסיון, בלי כנות אי אפשר להתקדם, אבל כשאתה כן עם עצמך, גם אם הדרך לא תמיד קלה, אתה תמצא את האיזון שנכון לך ותוכל להתקדם צעד אחרי צעד. עלה והצלח!

אחי היקר!
תודה ששיתפת, ממה שכתבת מרגיש שעברת תקופה ממש לא פשוטה, ושאתה שוב מנסה להתחיל מחדש. זה דורש הרבה אומץ לכתוב כאן ולבקש תמיכה, במיוחד אחרי שניסית בעבר וזה לא הלך כמו שקיווית. זה צעד חשוב מאוד, וגם אם זה מרגיש קטן, הוא מראה שאתה עדיין לא מוותר על עצמך. אז ברוך הבא! אתה בחברה טובה עם אנשים טובים.

אתה מתאר שגם קיבלת אבחון של דיכאון וחרדה, וזה בטח מכביד מאוד על כל ההתמודדות. זה לא פשוט בכלל, להרגיש שאתה נלחם בכמה חזיתות בו זמנית, גם מול הנפילות וגם מול המצב הנפשי. אבל עצם זה שחיפשת עזרה מקצועית ועברת תהליך של אבחון וטיפול, מראה כמה אתה רציני וכמה חשוב לך להבין מה עובר עליך כדי שתוכל להשתפר.

תזכור שאין באמת דבר כזה לחזור לאפס. כל מה שעברת עד עכשיו וכל הכלים שקיבלת נשארים איתך, גם אם לפעמים מרגיש שהם לא עובדים. והפעם יש לך עוד משהו שלא היה קודם, את הפורום הזה. פה יש אנשים שמבינים בדיוק את המאבק שלך, ושמוכנים להיות שם בשבילך גם ברגעים הקשים. לפעמים אפילו לכתוב כמה מילים פה כשקשה יכול לשחרר חלק מהכובד ולהזכיר לך שאתה לא לבד.

אם נוח לך, אולי תשתף קצת יותר על מה הכי מאתגר אותך עכשיו. זה לא חייב להיות משהו גדול או מפורט מדי, רק מה שאתה מרגיש בנוח לשים פה. לפעמים שיתוף קטן הוא צעד ענק בדרך להרגיש קצת יותר קל ולקבל תמיכה אמיתית. אז מה אומר?

מחזק אותך ותמשיך לכתוב ולשתף

אח יקר ואהוב, הלב שלי ממש כאב כשקראתי את מה שכתבת. קודם כול, תודה ששיתפת. זה לא מובן מאליו לשים את הכאב שלך על השולחן, במיוחד כשמדובר בתחושות של בדידות וכאב פנימי.

אתה לא נשמע מצחיק בכלל. בדידות היא כאב אמיתי, לא פחות מהתמודדות עם התמכרות או עם כל קושי אחר. לא סתם נאמר, ''לא טוב היות האדם לבדו''. לפעמים זה אפילו הקושי הכי עמוק, כי הוא נוגע בצורך הכי בסיסי של האדם: להיות בקשר, להיות נאהב, להרגיש שייך.

התחושה שאין תקווה לזוגיות או לחברות קרובה היא מחשבה מאוד כבדה ומייאשת. אבל חשוב לי שתדע, המציאות הזו יכולה להשתנות. גם אם זה מרגיש עכשיו תקוע, לא אומר שזה יישאר ככה תמיד. הרבה אנשים שהרגישו כמוך, אפילו בגיל מאוחר יותר, מצאו קשרים וחברות אמיתית כשהתחילו לעשות צעדים קטנים לעבר חיבור עם אחרים.

אני לא יכול לדעת מה הקב"ה "מצפה" או "רוצה", אבל אני כן מאמין שהוא מבין את הכאב שלך. אולי החיבור הזה שאתה מחפש עם אנשים, עם עצמך ועם הקב"ה הוא חלק מהמסע שלך. אתה לא צריך לעבור את זה לבד. בפורום הזה, יש אנשים שרוצים להקשיב ולתמוך.

אפשר לשקול בינתיים כמה דברים. כמובן שזה לא חובה אלא רק כדי לתת חומר למחשבה.

למשל, להצטרף לקבוצות עם אנשים בגיל דומה, כמו חוגים, שיעורים או התנדבויות שמושכות אנשים סביב הגיל שלך, למשל קבוצות ספורט, למידה או קורסים מקצועיים.

עבודה עם מאמן או מטפל יכולה לעזור לך לבנות ביטחון, לשבור דפוסים של בדידות ולהניע אותך לפעולה.

כדאי גם לנסות מסגרות היכרות מותאמות, כמו אירועי הכרויות לדתיים או חילוניים, או אפליקציות היכרות רציניות, לאו דווקא רומנטיות, אלא בעיקר לחברות.

במקביל, חשוב להתמקד בצעדים קטנים, אפילו שיחה ידידותית בעבודה או בבית הכנסת יכולה להיות התחלה לבניית מעגל קרוב יותר.

וגם לטפח תחביבים שמביאים לך שמחה, כי זה גם ממלא את היום וגם יוצר סביבה טבעית להכיר אנשים עם תחומי עניין משותפים.

העיקר הוא לא להעמיס על עצמך “משימות גדולות”, אלא לבחור צעד קטן אחד ולהתחיל ממנו.
חזק ואמץ אח יקר! העיקר לא להתייאש!

שמח בחלקי היקר
אוהב אותך מאד

מזדהה מאד מאד עם הדבר הזה.
אני שיחקתי משחקים הלוך ושוב עם הסמרטפונים, קניתי וזרקתי, קניתי וארזתי חזק חזק שלא אוכל לפתוח, ופתחתי וחסמתי, ופתחתי את החסימה וכן הלאה. פעם אחת גם חבר בישיבה נתן לי כסף מהמעשרות שלו, ומהכסף הזה הלכתי וקניתי עוד סמרטפון.

אבל כמו ששלמה חברי היקר (טוב לראות אותך כאן) כתב, ביחד זה עובד, יש פתרון ויש תקוה. היום באסירות תודה אני לא שם, וזה לא ברור מאליו, אבל הנס הזה קורה לי ולעוד רבים.

בהצלחה רבה

מדהים אח יקר, שמח בשבילך,אוהבים

אחי היקר והאהוב, התיאור שלך כל כך מוכר, חוסר השליטה, ההשתוקקות החזקה ממני, ההבנה בשכל עד כמה זה רע לי ובכל זאת.... אני לא מצליח לבד ולא יכול לבד, רק ביחד זה עובד, התאווה חזקה , הפנטזיות שהיא מוכרת לנו חזקות מיכולתנו לעמוד מולן, אבל אל דאגה אח יקר, לאט לאט ה' עושה לנו את הנס, עם עקביות יש דרך החוצה תאמין בזה.

תותח, כל הכבוד על ההתמדה ועל השיתופים

חברים אהובים שלי, אני סולל דרך, דרך של חיים צועד בשבילים חדשים עבורי, כל יום והמתנות שלו.
כאן בפורום קיבלתי את הכח הראשון להצליח בנקיות שתמיד חלמתי עליה והייתי מתוסכל נורא שזה פשוט לא קורה.

אני רוצה לשתף אתכם ביומיים האחרונים שלי, שהיו עבורי שיעור חי ומכאיב עד כמה ההתמכרות חזקה ממני.

אשתי לא הרגישה טוב, וגם רבנו קצת. בלב פנימה כבר הרגשתי את הדחף מתקרב. יש לי פלאפון מקשים, אבל ידעתי בדיוק מה אני רוצה – סמארטפון. זו לא הפעם הראשונה, אלא כבר הפעם השלישית שאני עושה את זה. נסעתי לחנות, חיכיתי שיפתחו, לא היה את הדגם הזול שרציתי, אז שילמתי יותר. בזבוז כסף כואב לכאורה, הייתי יכול להתחדש בכמה דברים טובים במקום.

באותו רגע לא עניינו אותי לא אידיאלים, לא רצון ה', ולא כלום. מהשעה 9:30 בבוקר עד 14:30 צפיתי רצוף. אם לא הייתי חייב להפסיק בגלל המשפחה – הייתי ממשיך עוד שעות. בסוף זרקתי את הטלפון לפח בחוץ. הרבה חרטה, הבנה כביכול שחבל שזה קרה וכו'...

חשבתי שזה נגמר – אבל לא. היום ראיתי שהפח עוד לא פונה. חיכיתי שהבן שלי יירדם, ירדתי, חיטטתי בפח, הוצאתי את השקית וצפיתי עוד 45 דקות. בסוף זרקתי שוב, הפעם לפח עמוק יותר.

כל זה גרם לי להבין שוב: ברגע שיש לי גישה – אני חסר אונים. אין לי שליטה, אני נגרר כמו עבד אחרי התאווה. זה לא עניין של רצון טוב או אמונה – ההתמכרות פשוט משתלטת.

אבל אני לא מוותר. אני כאן, כותב לכם, מודה בפה מלא: אני לא יכול לבד. אני רוצה לחיות נקי, אני רוצה לחזור לשפיות, ואני מבקש מהקב"ה ומהחברים בדרך לעזור לי.

שלום כולם
זה יישמע מצחיק אבל אני בכלל לא מכור לפורנו אני חושב.
אולי כן, אבל זה לא יושב על פורנו אלא על הלבד.
תחושת הלבד.
אין לי מישהו קרוב בחיים, לא חברים, לא משפחה (יש משפחה, אין לי חיבה אליהם), אין לי מישהו שמתעניין בי מחוץ לעבודה..חיים עצובים.
לא בזוגיות ולא רוצה לחשוב על לצאת כי זה לא הגיוני לחפש להתחתן כשאני במצב הזה.
אוף, פשוט עצוב לי וקשה לי הלבד הזה, אין לי את מי לשתף ועם מי לדבר.
זה יותר נורא מכל התמודדות אחרת.
קל לי לוותר על הפורנו, אבל בא לי לשחרר רק כדי לא להרגיש לבד..וזה פרדוקס אני יודע ועדיין אני לא רואה שום תקווה שאתחתן בחיים (עברתי את גיל 30).
השלמתי עם זה שאשאר לבד ואני תוהה לעצמי אם הקב''ה יודע שיש כאלה שחיים לבד ומה הוא מצפה שהם יעשו בהיבט הזה של החוסר ביחד ובמגע..הוא באמת מצפה שהחיים שלי יהיו כאלה יבשים וריקים?