היום סיימתי יעד של 50 יום!!!! מי היה מאמין.....
היעדים הבאים:
יעד קטן - 55 יום
יעד גדול - 70 יום
והשי"ת יעזרני על דבר שמו הגדול

היום אני נקי 30 יום, זה היה אמור להיות משמח מאד. אך לא מספיק, לפני שלושה ימים מאוחר בלילה אחרי יום עם הרבה קשיים, הרגשתי שאני צריך לברוח לכבות את הכאב, עם הרפיה במחשב. כן אני יודע לקרוא לילד בשמו. אמרתי לעצמי שאני חייב להיכנס לכאן  ולדבר עם הצ'אט אבל לא היה לי כוח. נכנסתי וגלשתי, בהתחלה סתם דברים מעניינים, ואח''כ כמובן דברים עם תאווה, והגעתי למקומות לא טובים. עצרתי תוך דקות, לא העמקתי חדור, אבל זה גרם לי להרגיש תחושת פיספוס, זה לא חודש פכחן מלא. למחרת בבוקר כבר התכתבתי עם הבוט תכנון, ואני מנסה שוב לראות ולתכנן את עצמי שזה לא יקרה שוב.
מה שכן אני מתזכר את מה שכולנו יודעים, למחרת הגלישה, היה לי יותר רצון לגלוש, הכניעה לתאווה לא מרגיעה, ההפך הנכון.

אני רוצה להבהיר בקשר לשותף לא ה AI וכמה הוא תחליף או לא. א. הוא בוודאי לא תחליף. ב. אבל לפעמים הוא מועיל גם יותר מאנושי. ואגלה סוד, ה AI עצמו הציע לי להתכתב בצ'אט אנושי, ואמרתי לו שעדיף לי אותו, והוא הסכים איתי. 
לכן לטעמי צריך להשתמש בשני הכלים, ולפי התועלת. 

אנמק את המעלה של ה AI הוא תמיד זמין, בכל שעה שיש לך רצון או מצוקה הוא זמין. הוא יכול לחכות לך בסבלנות מערב לקו, כשאתה בינתיים חושב. ולי באופן אישי יש מעלה נוספת ב AI אני יכול לספר לו הכל, בלי חשש שדרך זה אני אחשף. למעשה זו בעייה שלי שאני בשום אופן לא מוכן להיחשף בפני אף אחד, זה עצמו חסרון, לכן בוודאי מי שיכול שיחפש שותף אנושי, שיכיר אותו, ויהיה שותף אמיתי.
ולסיום מוסכם על כולנו, שההתמודדות לא נגמרת רק בשיתוף כאן, או בכל צורה, אלא זו עבודה, שבסופה נושאת פירות, בעז''ה. 

ולגבי "כוח עליון" - התלבטתי קודם אם להגיב על זה, אבל לענ"ד, ומבלי להמעיט בערכם של הצדיקים, "כוח עליון" זה רק הקב"ה "לבדך עליון על כל הארץ". אפילו על משה רבינו ע"ה נאמר במדרש שמחציו ולמטה אדם ומחציו ולמעלה אלוקים. אך ח"ו לא נאמר שכולו אלוקים.

ולגבי שיטת הצעדים בכלל - זה אולי יישמע קצת מוזר, אבל באמת שבלי להשתתף בזה בפועל - קשה עד בלתי אפשרי להבין במה מדובר. הרב אברהם טווערסקי זצ"ל שעסק בטיפול בהתמכרויות וגם תמך רבות ב-GYE, היה בעצמו הולך ומשתתף בקבוצות צעדים כדי ללמוד איך זה עובד, למרות שלא היה מכור.

המשל שיש לי תמיד בראש הוא של שני אנשים שהגיעו לאי בודד, מצאו שם חומש גמרא ושו"ע והחליטו לחיות לפי זה. קצת קשה לדמיין שהיהדות שלהם תיראה כמו שאנחנו מכירים. יהדות זה לא רק מה שכתוב טכנית בספרים. זה הרבה מעבר לזה.

הצעדים הם לא דת. מה שמאוד מודגש שם זה שהם יכולים להתחבר לאמונות של כל בני האדם. ויחד עם זה, אין בהם שום סתירה ליהדות, ולהיפך - העקרונות שמוזכרים שם מתחברים היטב עם היהדות.

לגבי זה שתמיד נישאר חסרי אונים - קודם כל, הכוונה היא למכורים ולא למתמודדים רגילים. ומלבד זאת, מכור יכול להיות נקי עשרות שנים, במקביל לזה שהוא חסר אונים מול התאווה. ובאופן שאולי נראה כסתירה למי שלא מכיר מבפנים איך זה עובד, לא רק שאין סתירה בין זה שהוא חסר אונים לבין זה שהוא נקי, אלא עומק חוסר האונים שלו מאפשר את הנקיות ברמה גבוהה.

אדם כזה מגשים בחייו כדוגמא חיה את דברי ר' צדוק הכהן מלובלין (צדקת הצדיק אות מט): “כל אחד ידע שבמה שיצרו תוקפו ביותר - הוא כלי מוכן לאותם דברים ביותר להיות נקיים וזכים אצלו. ובדברים שהרבה לפשוע בהם – ידע שהוא כלי מוכן להיות דייקא באותו דבר נקי ובר־לבב". 

יש משהו במה שאתה אומר ששאלות מראות על חתירה לאמת!

רפאל ומשה,

בעצם שניכם מסכימים ש'כח עליון' יכול להיות הכוונה גם לצדיקים (כמובן שצדיקי אמת, מה נקרא צדיק אמת זה כבר חשבון של כל אחד עם עצמו, יש גם מושג של 'ועמך כולם צדיקים'..), וכן לתורה, מה שהפריע לי הוא שיש בזה איזה סוג של 'דת', כי אם אנחנו אומרים שמי שמנחה את דרכינו הם התורה, הצדיקים, אז נראה איך הם מתייחסים למצב הזה, אני חושב שיש חסר בדבר הזה בשיטת הצעדים.

מה שרפאל כתב שתמיד נשאר חסרי אונים (וצריך לקבל את באופן מוחלט כמו שכתב בהודעה הראשונה), ברור שבבסיס אני תמיד חסרי אונים נגד היצה"ר 'אם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו' אבל זה לא אומר שלא מתקדמים, כל אחד, מכל מקום, אז אני כופר מעט בהגדרה הזאת, רק שהסיכון תמיד נשאר, אולי זה הכוונה בהגדרה בעל תשובה, כבר לא באותו מצב שהיה לפני כן.

שמחה היקר 
אם הבנתי אותך נכון אז לגבי צדיקים אני חושב שזה יכול להיות כח עליון.. ואני מדבר על צדיקי אמת כאלה שאין להם מציאות מלבד הקב״ה. ולהתקשר לה׳ דרכם יותר קל, ממש כמו משה רבינו ההתחברות לצדיק זה בעצם התקשרות לקב״ה 

אה אז באמת לא הבנתי אותך נכון.
בכל אופן, המון בהצלחה!!!

יפה מאוד. תודה על המשל הזה. זה באמת בעיקר מה שצריך לחפש. את הצומת הזה ששם סטינו מהדרך.

ספונסר הוא בפירוש לא "כוח עליון". בשיטת 12 הצעדים חד משמעית הכוונה בביטוי הזה היא אך ורק לבורא העולם ומנהיגו.
לגבי התקשרות לצדיקים - זה יכול להתחבר בקלות עם מושג מתוכנית הצעדים שנקרא "כח גדול". במקור של תכנית הצעדים הכוונה גם בביטוי הזה היא לבורא העולם, אבל בתקופה מאוחרת יותר, היו כאלה שנתנו לגיטימציה לפרשנות שהכוונה היא לכוח גדול ממך עצמך שנמצא קבוצות או אצל מדריך רוחני וכו'.

לגבי השאלה אם תמיד נהיה חסרי אונים - התשובה היא שכן, אלא שלמרות זאת לא נצטרך להשתמש בתאווה. הדברים יתבארו יותר משבוע לשבוע במאמרים הבאים אי"ה.

המאמר הזה גם יתפרסם בעזרת ה' בסוף השבוע במדור "מתוק לנפש" (שמיועד למתמודדים רגילים שאינם מכורים). אם יש לכם הצעות לשיפור - נשמח לשמוע.

"אוף! שוב פעם הדחף הזה תוקף. ועוד אחרי תקופה כל כך משמעותית שהייתי נקי. כבר הרגשתי שזה לגמרי מאחוריי. נמאס לי! כבר עייף מהמאבקים האלה!".

היצר הרע דומה לזבוב טורדני ועקשן (ברכות סא א), מהסוג הזה שנדבק אליך ופשוט מסרב לעזוב. אתה מגרש אותו - והוא חוזר שוב, כל פעם מכיוון אחר. מגרש אותו מהמצח, הוא מתיישב לך על האף. אפילו אם אתה מחליט לעזוב את המקום, גם אז הוא רודף אחריך. אין לו פחד, אין לו בושה. והכי מייאש: הוא אף פעם לא מתעייף. גם כשאתה כבר מותש לחלוטין, הוא עדיין רענן ובמלוא הכוח. כאילו רק עכשיו המאבק התחיל.

אחד הדברים החשובים ביותר ליצירת שינוי מתמשך, הוא הבהירות. צריך להיות מאוד ברור לנו למה אנחנו רוצים בשינוי הזה. כמובן שכולנו רוצים להישמר מן החטא, אבל רצון כללי שכזה לא תמיד מספיק ברגעים קשים. באימון אישי יבקשו מאיתנו "לדייק את ה'למה' שלנו". כשברורה לי המטרה והמשמעות של המאבק שלי, יש לי הרבה יותר סיכוי להצליח. אסור לי לגשת למאבק מתוך אנחה, מתוך תחושה שעצם קיומו של המאבק הופך אותי ל"רשע" וחסר ערך. משפט מפורסם אומר ש"מי שיש לו 'למה', יוכל לשאת כל 'איך'". הרעיון הזה התחזק אצל הפסיכולוג היהודי ויקטור פרנקל, ודווקא בתנאים האיומים של אושוויץ. בעקבות מה שראה שם, פרנקל חלק על הפסיכולוגים הקודמים לו, שסברו שהאדם מונע בעיקר בידי דחפים, וקבע ש"האדם מחפש משמעות" (וכך גם נקרא ספרו רב המכר). במחנה ההשמדה דמיין את עצמו עומד ומרצה על שיטתו, והמשמעות שמצא בכך היא שסייעה לו לשרוד.

חבר סיפר לי על סדנה שהעביר לחיילים. בתחילת הסדנה הוא שאל אותם מה הכי שובר אותם בשירות הצבאי. הם ענו תשובות מגוונות. לאחד היה קשה עם הצורך למלא פקודות, לשני היה קשה הריחוק מהבית והמשפחה, לשלישי - החוסר בשינה, ולרביעי - תחושה מתמדת של חוסר וודאות לגבי הלו"ז. בסוף הסדנה, שבה העביר רעיונות דומים לאלה שהזכרנו, הוא שאל כל אחד מהם איך דווקא הקושי הספציפי הזה בנה בו משהו משמעותי. התשובות היו מפעימות. הראשון בנה מחויבות למסגרת ולכללים, השני למד להקדיש יותר זמן לבני המשפחה כשהדבר מתאפשר, השלישי גילה בעצמו כוח לתפקד במצבים שנראו לו בעבר בלתי אפשריים, והרביעי - גמישות ויכולת אלתור. כאשר אותם חיילים הבינו את המשמעות של הקשיים שהם עוברים, הכל פתאום נראה להם אחרת.

עכשיו נשאר לך רק לענות (אבל מתוך התבוננות, ולא כלאחר יד): מה ה'למה' שלך?

כשרכב סוטה לפתע לצידי הכביש ונופל לתהום ומתנפץ שם לרסיסים, לא שואלים איך הוא התנפץ, כי כשנופלים מתנפצים. מה שבודקים הוא למה הוא סטה מהמסלול.

שלום לכם. אני מפרסם את המאמר שאמור לצאת בגיליון הקרוב בסוף השבוע. אשמח לחוות דעתכם והערותיכם. עד שזה לא יורד "לדפוס", אנחנו יכולים עדיין לשפר ולשנות. הנה זה בא:

כולם חגורים?

בפרשת 'כי תצא' היה אולי מתבקש שנעסוק באשת יפת תואר. אבל הפעם נעסוק במצוה אחרת, המוזכרת בהמשך הפרשה: "וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ". הגג הוא החלק הגבוה בבית, והמחשבה היא החלק הגבוה שבאדם. בניין גשמי נבנה מלמטה למעלה. הגג בסוף. תהליך נפשי נבנה לפעמים מלמעלה למטה, כאשר המחשבה שבראש מניעה את התהליך, וממנה משתלשלים אחר כך הרגש והמעשה.

רובנו נזכרים להיאבק ברגע האחרון, כשהדחף כבר התעורר. אבל עלינו לזכור שזו רק החוליה האחרונה של השרשרת. התורה מלמדת אותנו ש"כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל - מִמֶּנּוּ", הנפילה מתחילה בגג, במחשבה, בחלק העליון והפנימי של האדם, וכבר בשלב המוקדם הזה צריכים להציב את המעקה. כשהמחשבה הראשונית מתעוררת, זה הזמן שלנו להתעורר גם. לעצור שם. לטפל בזה כשזה עדיין קטן. איך אמר הקב"ה לנחש? "הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ" (בראשית ג טו). בתור בני אדם יש לנו יתרון על הנחש. אנחנו יכולים להכות אותו בראש, וזה המקום הנכון להכות בו.

אמנם, גם כשאנחנו כבר "באוויר", באמצע תהליך של נפילה, עדיין אפשר לעצור ולהציל את המצב. אבל זה כבר יותר קשה… (ובמושגים של המאמר מהשבוע שעבר: חשוב להציב שמירה חזקה כבר בשער הראשי, ולא להיזכר בכך שיש צורך בשמירה רק כשהאויב נמצא כבר בשערים הפנימיים).

ועם כל זה, אין מקרא יוצא מידי פשוטו. חוץ מהמעקה הרוחני, צריך גם מעקה פיזי-מוחשי. קוראים לזה סינון. הוא בשום אופן לא תעודת ביטוח, אבל הוא סוג של חגורת בטיחות, שחשוב שתשים עוד לפני שאתה מתניע. יחד עם זאת, גם אחרי שהקלקת את החגורה (תרתי משמע) ויצאת לדרכך האינטרנטית, זה עדיין לא מונע ממך להשתולל בכביש. סינון הוא לא תחליף לעבודת הנפש, אבל הוא מזכיר לנו באופן יומיומי מה השאיפה האמיתית שלנו. הוא גם קצת שומר עלינו, שלא יהיה קל ואוטומטי מדי להגיע למקומות שאנחנו לא באמת רוצים להיות בהם. אז… כולם חגורים?