אני אישית חווה ביום יום את מאמר חז"ל "משביעו רעב, מרעיבו שבע".
ב-SA קוראים לזה "אלרגיה".
הכוונה שלגימה קטנה של תאווה לא מספקת אותי, אלא גורמת לי לרצות עוד ועוד ועוד.
לכן אני צריך להפסיק את כוסית האלכוהול הראשונה. יש אנשים שיכולים ללגום כוסית אחת ולהסתפק בזה. אם אני אתחיל בכוסית אחת אני אקח עוד אחת ועוד אחת, ואפסיק רק כאהיה שיכור כלוט ומלא גועל מעצמי ומהמשקה (עד לפעם הבאה...)
כן יש בתוכנית מושג שנקרא "ניצחון גובר והולך על התאווה" (הדרגתי זה תרגום מדוייק יותר.)
לפעמים יש המבלבלים אותו עם הפסקה הדרגתית, אצטט את דבריו של רוי קיי על זה (מתוך המאמר "פחדו של המתאווה מפני המוות" בספר "כניעה ונטילת אחריות"):
ברגע הפיתוי, חד-משמעית אין דבר כזה כניצחון הדרגתי על התאווה. על אף כל ההצדקות שיש לנו, כאשר התמונה, הפנטזיה או הזיכרון מכים, או שאנחנו מתאווים או שלא. או שאנחנו שותים או שלא. או שהכוונה שם או שהיא אינה. אין בזה שום דבר הדרגתי. אין אמצע. הדחקה בכוח הרצון עשויה להיחשב כסוג של אמצע, אבל לא באמת.
דיכוי או הדחקה – שליטה רצונית בזה – אלו פשוט טכניקות התחמקות שעלולות להיות גרועות יותר מכניסה מודעת לתאווה. גרועות משום שבהדחקה המסתגפת והמאולצת אנחנו חושבים שהצלחנו. אבל התאווה עדיין בפנים, צוברת כוח. זה כמו לומר שאני באמת רוצה להתאוות, אך מסיבה כלשהיא אני אשים אותה בצד. זה ממש לא כניעה לא־ל. זה לסגור אותה בכלוב עמוק בפנים. זה לא ניצחון על התאווה, זה רק ניסיון לרסן אותה. לשים את התאווה על המְתנה. אין חופש בהדחקה, רק יותר פחד. וכל זה מתמקם בתת-מודע, צובר אנרגיה, רק כדי להתפרץ מאוחר יותר בחלומות. או להתבטא בצורות אחרות, כגון טינה (או אפילו תיעוב עצמי), או לעבור להתמכרויות אחרות, כמו אוכל או טלוויזיה.
יום טוב וגמר חתימה טובה.
