וואו. יש משהו מאוד מרשים במה שכתבת. לא רק בגלל הסיפור עצמו, אלא בגלל הנקודה שבה אתה נמצא היום. הרבה אנשים חיים שנים בתוך הרגלים שמכאיבים להם, מרגישים שהם הולכים ומאבדים שליטה, ובכל זאת ממשיכים להעמיד פנים שהכול בסדר. אתה בחרת לעצור ולהסתכל על המציאות כפי שהיא.

מה שעולה מהדברים שלך הוא לא רק מאבק ביצר כזה או אחר, אלא תחושה שהחיים התחילו להצטמצם סביבו. כשמשהו תופס כל כך הרבה מקום במחשבות, בזמן ובאנרגיה, האדם מתחיל להרגיש שהוא כבר לא באמת חופשי לבחור. לכן אני יכול להבין למה הגעת לנקודה שבה אמרת לעצמך שאתה רוצה שינוי.

לגבי הספרייה שצברת במשך השנים, נדמה לי שהקושי להיפרד ממנה אינו נובע רק מהתוכן עצמו. הרי מדובר בשנים של חיפוש, איסוף והשקעה. במובן מסוים היא הפכה להיות חלק מסיפור החיים שלך. לכן טבעי לחלוטין שהלב עדיין נאחז בה, גם בזמן שהשכל כבר מבקש ללכת למקום אחר.

לפעמים אנחנו חושבים ששינוי אמיתי מתחיל ברגע דרמטי אחד. לחיצה על כפתור, מחיקה מוחלטת, החלטה חדה. אבל פעמים רבות השינוי מתחיל הרבה קודם. הוא מתחיל ברגע שבו אדם מפסיק להגן על המקום שבו הוא נמצא ומתחיל להודות בפני עצמו שהוא רוצה עתיד אחר. מהבחינה הזאת, נשמע שכבר עשית צעד משמעותי.

עוד דבר שתפס אותי הוא שלא כתבת מתוך ייאוש. נשמע שאתה רואה את גודל הבעיה, אבל עדיין מאמין שאפשר לצאת ממנה. זו נקודה חשובה מאוד. מי שמאמין שאין לו סיכוי, בדרך כלל גם לא ינסה. אתה כבר מדבר על חופש, על ניקיון ועל בנייה מחדש. עצם זה שהמילים האלה חיות אצלך אומר שהלב שלך כבר פונה לכיוון אחר.

שינוי כיוון של הלב שווה יותר מתקופה ארוכה שבה אדם פשוט נסחף עם הזרם. תמשיך להתקדם צעד אחר צעד, בלי להיבהל מהדרך שעוד נשארה ובלי לשכוח להעריך כל התקדמות.

מאחל לך שתזכה למצוא שלווה פנימית, כוח והתמדה. שתצליח לבנות לעצמך חיים שיש בהם יותר חירות, יותר נוכחות ויותר שמחה. וגם אם הדרך תהיה ארוכה, אל תאבד את האמון בכך שאדם מסוגל להשתנות. לפעמים המקומות שנראו לנו כחלק בלתי נפרד מאיתנו, הופכים עם הזמן לפרק מאחורינו ולא להגדרה של מי שאנחנו.

יקירי, קראתי את הדברים שלך והלב כאב יחד איתך. יש במילים שלך כאב שקשה לתאר, כאב של אבא שמסתכל על הבן שלו ורוצה בכל מאודו להגן עליו מכל קושי, מכל סבל ומכל התמודדות. כשקוראים את מה שכתבת מרגישים כמה הילד שלך יקר לך, כמה אתה חי את הכאב שלו וכמה אתה נושא אותו איתך גם ברגעים שבהם כלפי חוץ החיים ממשיכים להתנהל.

דווקא בגלל העומק והכנות שבדברים, רציתי לשתף בתחושה שעלתה בי בזמן הקריאה.

חלק גדול מהכאב שאתה מתאר נשען על הנחה מסוימת. הנחה שאולי הפגימות שאתה מתאר הן שגרמו למה שעובר על הבן שלך. אני מבין מאוד מאיפה המחשבה הזאת מגיעה. כשהלב פצוע והוא מחפש משמעות, הוא מנסה לחבר נקודות. הוא מחפש הסבר שייתן סדר בתוך מציאות קשה ומבלבלת. אבל בין האפשרות לבין הידיעה יש מרחק גדול מאוד.

קראתי את הדברים שלך ושמתי לב שאתה עצמך כותב "ייתכן מאוד" ו"גם אם אני מייחס לעצמי אשמת שווא". נדמה לי שבמשפטים האלה מסתתרת אמת חשובה. אתה לא מתאר דבר שאתה יודע. אתה מתאר דבר שאתה חושש ממנו. וכאשר אדם חי במשך שנים עם פחד מסוים, לפעמים הפחד מתחיל להרגיש כמו עובדה, גם כאשר הוא עדיין נשאר בגדר השערה.

אני לא אומר שאין מקום לחשבון נפש. ודאי שיש. אני גם לא מזלזל לרגע בעוצמת המאבק שאתה מתאר. אבל כאב גדול ככל שיהיה, אינו בהכרח הוכחה. רגשות אשמה עוצמתיים ככל שיהיו, אינם בהכרח ידיעה. לפעמים הם בעיקר עדות לכמה אכפת לנו, לכמה אנחנו אוהבים, ולכמה קשה לנו לראות אדם יקר סובל.

מה שהרגשתי תוך כדי הקריאה הוא שאתה מטיל על עצמך אחריות עצומה על סמך דבר שאין לך באמת דרך לדעת. ייתכן שהמחשבה הזאת מדרבנת אותך להתחזק ולהילחם ביצר, אבל נדמה לי שהיא גם גובה ממך מחיר כבד מאוד. היא גורמת לך להביט בילד שאתה אוהב ולראות מולו לא רק את מי שהוא, אלא גם משפט מתמשך שאתה מנהל מול עצמך.

ובכל זאת, מתוך כל מה שכתבת, הדבר שהכי בלט לי לא היה החטא ולא האשמה. בלטה לי האהבה. אהבה של אבא. אהבה שמכאיבה כל כך משום שהיא אמיתית כל כך. ודווקא משום כך, אני חושב שמגיע לה מקום גם בלי להישען על הנחות שאיש מאיתנו אינו יכול לאשר.

מאחל לך בכל הלב שתזכו לראות הרבה בריאות, הרבה התקדמות והרבה נחת. ושתצליח, לצד האחריות שאתה לוקח על עצמך, להניח מעט מהמשא שנולד מתוך דברים שאינך באמת יכול לדעת. יש מספיק כאב בהתמודדות עצמה. אינך חייב להוסיף עליו גם ודאות במקום שבו קיימת בעיקר שאלה.

חזק ואמץ. עצם זה שאתה כואב, מתבונן, רוצה לתקן ונלחם על הדרך שלך, הוא סימן לחיים פנימיים עמוקים מאוד. אל תמדוד את עצמך רק לפי הנפילות, אלא גם לפי הקימות, לפי הרצון הטוב, לפי האהבה שלך למשפחה ולפי הצעדים שאתה עושה קדימה. שערי תשובה אינם ננעלים, וכל התחזקות קטנה מוסיפה אור גדול.

אחי, קודם כל כל הכבוד על הכנות. לא תמיד קל להודות שמרגישים חלשים מול ההתמודדות, אבל דווקא הכנות הזאת מאפשרת להתקדם. ממה שאתה מתאר, נראה שבישיבה יש לך מסגרת חזקה שעוזרת לך לשמור על עצמך, וכשאתה יוצא ממנה אתה פוגש בבת אחת את כל הגירויים והטריגרים שהיו פחות נוכחים במהלך היום. זה מצב שהרבה מתמודדים מכירים, והוא לא מעיד על חולשה אלא על כך שהמסגרת נותנת לך כרגע תמיכה משמעותית.

אולי כדאי לנסות לזהות מראש מהם הזמנים והמקומות שבהם הכי קשה לך אחרי שאתה יוצא מהישיבה. אם אתה יודע למשל שהשעות הראשונות הן המסוכנות ביותר, תכנן אותן מראש עם פעילות, לימוד, שיחה עם חבר, הליכה או כל דבר אחר שלא ישאיר אותך לבד מול היצר. בנוסף, כשמגיע טריגר, אל תיבהל מעצם קיומו. לפעמים המאבק הופך קשה יותר כשאנחנו מנסים להילחם במחשבה עצמה. אפשר להכיר בכך שהמחשבה קיימת, להסיח את הדעת למשהו אחר ולהבין שהיא תחלוף גם בלי להגיב לה.

עוד דבר חשוב הוא לא להסתמך רק על כוח רצון. כוח רצון נשחק, במיוחד אחרי יום ארוך. לכן כדאי לבנות גדרים מעשיים כמו סינון טוב, הימנעות מגלישה מיותרת בשעות קשות, השארת הטלפון מחוץ לחדר כשאפשר, או יצירת קשר עם חבר שאפשר לפנות אליו ברגעי קושי. לפעמים פעולה קטנה שנעשית כמה דקות לפני הנפילה חוסכת התמודדות הרבה יותר קשה אחר כך.

והכי חשוב, אל תיתן לנפילות להגדיר אותך. העובדה שכבר הצלחת להחזיק מעמד תקופה מוכיחה שיש בך כוחות אמיתיים. כל תקופה נקייה, גם אם אחריה הייתה נפילה, היא הוכחה להתקדמות ולא כישלון. תמשיך ללמוד מה עובד לך ומה פחות עובד, ותזכור שהמטרה היא לא להיות מושלם מהיום למחר אלא להתקדם בהתמדה. בעזרת ה' כל צעד כזה מצטבר ובונה אותך להיות חזק יותר בהתמודדות. חזק ואמץ!!!

כל הכבוד אחי על הכנות ועל השיתוף. זה ממש לא מובן מאליו לעבור מנפילות כל יום או יומיים לרצף של שבוע. זו התקדמות גדולה מאוד, גם אם עכשיו הייתה נפילה. עצם זה שאתה מרגיש שיש כאן תהליך אמיתי, שיש יותר מודעות, ושאתה כבר מצליח לפעמים לתת למחשבות לבוא ולחלוף בלי להיגרר אחריהן, זה סימן שאתה בדרך טובה ונכונה. גם זה שניסית לעצור ברגעים הקשים מראה שיש בתוכך כוח שלא היה באותה צורה בתחילת הדרך.

נפילה לא מוחקת את כל מה שבנית ולא מבטלת את ההתקדמות שלך. היא רק מלמדת איפה צריך עוד חיזוק ואיפה כדאי להיזהר יותר בפעם הבאה. במיוחד יפה לראות שאתה לא נשבר מזה, אלא קם וממשיך קדימה עם אמונה ועם רצון אמיתי להשתנות. בעזרת ה' כמו שכתבת השבוע הזה יהפוך לשבועיים, והשבועיים יהפכו לחודש, ומתוך הרבה צעדים קטנים תגיע לניצחונות גדולים. תמשיך להיעזר בקהילה ובכלים של האתר, ואל תשכח לשמוח גם בהצלחות הקטנות שבדרך. חזק ואמץ, אתה לגמרי בכיוון הנכון.

פיניוני, קראתי את הדברים שלך והרגשתי שהם באים ממקום כן מאוד. נראה שלא רק כתבת ניתוח על אנשים אחרים, אלא משהו שנשמע כמו היכרות מבפנים עם הכאב, עם החיפוש, ועם התחושה שיש כאן משהו עמוק יותר מהרגל לא טוב או מנפילה נקודתית.

אני מתחבר מאוד למה שכתבת על אנשים שמרגישים בעוצמה. יש אנשים שהחיים לא עוברים לידם. כל חוויה נכנסת פנימה. כל מילה מקבלת משקל. כל טעות הופכת לשיחה פנימית ארוכה. הם שואלים את עצמם מה זה אומר עליי, למה אני כזה, האם אני במקום הנכון, והאם אני באמת חי כמו שאני רוצה לחיות.

וזה דבר גדול, אבל גם לא פשוט בכלל.

אדם רגיש לא סובל רק מהקושי עצמו, אלא גם מכל המשמעות שהוא נותן לקושי. הוא לא רק נפל, הוא שואל מה זה אומר עליו. הוא לא רק היה במצב רוח ירוד, הוא שואל למה זה קורה לו שוב. לפעמים הכאב שבא אחרי הנפילה קשה יותר מהנפילה עצמה.

לכן אני חושב שיש הרבה אמת במה שכתבת. אצל חלק מהאנשים כאן ההתמודדות אינה רק מול דחף או הרגל, אלא מול נפש שמחפשת חיבור, עומק, חום, שייכות ומשמעות. נפש שלא מצליחה להסתפק בחיים טכניים. היא רוצה להרגיש שהיא חיה באמת.

יחד עם זאת, הייתי אומר בעדינות שאולי הרגישות אינה בהכרח הסיבה שאדם נכנס למעגל הזה. יכול להיות שהיא דווקא הסיבה שהוא לא מצליח להשלים איתו. יש אנשים שיכולים לחיות עם סתירות פנימיות בלי לחשוב עליהן יותר מדי. אבל אדם שמחפש אמת וניקיון פנימי מרגיש חזק מאוד את הפער בין מי שהוא רוצה להיות לבין המקום שאליו הוא בורח כשהוא חלש.

בעיניי זו נקודה חשובה, כי היא משנה את המבט על האדם. במקום לראות רק אדם שנכשל, אפשר לראות אדם שכואב לו כי הוא עדיין מחובר לרצון טוב. עצם הכאב אינו רק סימן לחולשה. לפעמים הוא סימן שהלב עדיין חי, עדיין רוצה, ועדיין לא מוותר.

אני גם מזדהה עם מה שכתבת על מצבי רוח. הרבה פעמים הנפילה לא מתחילה ברגע אחד, אלא הרבה קודם. היא מתחילה בעייפות, בבדידות, בתחושת ריקנות, בכעס שלא יצא, באכזבה, או בתחושה שאף אחד לא באמת מבין. ואז האדם לא מחפש רק הנאה. הוא מחפש כמה דקות של שקט. כמה דקות בלי לחשוב ובלי להרגיש את כל הכובד הזה.

וזה מה שהופך את ההתמודדות למורכבת כל כך. אי אפשר לפתור אותה רק בסיסמאות של כוח רצון. כוח רצון חשוב, גדרים חשובים, שמירה חשובה, אבל אם בפנים נשאר כאב בלי מענה, רעב לחיבור, בדידות או תחושת חוסר מקום, הנפש תמשיך לחפש דרך לברוח.

לכן אולי חלק מהדרך החוצה הוא לא רק לשאול איך אני מפסיק לברוח, אלא גם ממה אני בורח. מה אני באמת צריך עכשיו. האם אני צריך קשר. האם אני צריך מנוחה. האם אני צריך לדבר עם מישהו. האם אני צריך להרגיש שיש לי ערך גם כשאני לא מושלם.

בעיניי זה חשוב מאוד. אדם רגיש צריך ללמוד לא רק להילחם בעצמו, אלא גם להיות איתו ברחמים. לא רחמים שמוותרים לו, אלא רחמים שנותנים לו כוח לקום. אשמה כבדה מדי לא תמיד מתקנת. לפעמים היא רק דוחפת לעוד בריחה. לעומת זאת, מבט אנושי ועדין יכול לומר לאדם, נכון, נפלת, אבל אתה לא הנפילה שלך. יש בך רצון טוב. יש בך עומק. יש בך נשמה שמחפשת דרך.

עוד נקודה יפה בדברים שלך היא הרצון לעזור לאחרים. אני חושב שזה לא מקרי. לפעמים דווקא מי שמכיר כאב מבפנים יודע לזהות כאב אצל אחרים. מי שהרגיש בדידות יכול להבין בדידות של מישהו אחר. מי שהתמודד עם נפילות יכול לדבר עם פחות שיפוטיות ויותר הבנה. במובן הזה, הרגישות שאתה מתאר יכולה להיות גם קושי וגם מתנה. קושי כשהיא נשארת לבד, ומתנה כשהיא מקבלת כיוון של קשר, נתינה, יצירה ואמונה.

מעניין אותי לשאול אותך האם אתה מרגיש שהרגישות הזאת היא בעיקר דבר שמכביד על החיים, או שהיא כוח שעדיין לא למדנו להשתמש בו נכון. אולי אותה נפש שנופלת חזק יכולה גם לקום חזק. אותה נפש שמרגישה ריקנות בעומק יכולה גם להרגיש קדושה, אהבה, חברות ומשמעות בעומק.

ועוד שאלה שמסקרנת אותי היא האם לדעתך הדרך החוצה מתחילה בעיקר בגדרים ושליטה, או דווקא בבנייה של חיים מלאים יותר. האם מספיק לסגור את הדלת למקום שאליו בורחים, או שצריך במקביל לפתוח דלתות אחרות, של קשר אמיתי, עשייה משמעותית, שיחה טובה, יצירה, לימוד, תפילה ותחושת שליחות.

בסוף, מה שלקחתי מהדברים שלך הוא שההתמודדות הזאת אינה רק סיפור של נפילות. היא גם סיפור של חיפוש. אדם מחפש חיבור, מנוחה, משמעות ואת עצמו. וכשהוא לא מוצא את זה במקום אמיתי, הוא עלול לחפש תחליף שמרגיע לרגע ומשאיר אחריו כאב.

לכן בעיניי הדברים שלך חשובים. הם מזכירים שמאחורי כל התמודדות יש אדם שלם. לא רק אדם שצריך להפסיק משהו, אלא אדם שצריך להתחיל לחיות יותר באמת. יותר מחובר. יותר שייך. יותר סלחן לעצמו. יותר נאמן לנקודה הטובה שבתוכו.

בכל קבוצת אס אי תוכל לקבל אהבה ופתרון להתמכרות לתאווה,
זה בעצם מה שחיפשתי בתאווה
אוהב אותך 
תזכור שאתה אדם טוב

תודה רבה אחי היקר ובהצלחה גם לך!
לצערי הרב נפלתי ואת האמת מרגיש לי שהייתה לי את האופציה לא ליפול ופשוט נתתי לעצמי ליפול ולא נלחמתי בזה. חייב לחזור למסלול ומהר בלי להתמהמה יותר מידי בעזרת ה׳ ממשיכים לטפס קדימה!

נפלתי אחרי תקופה שהחזקתי מעמד  ואז חזרתי לישיבה שמונע ממני ליפול אבל אני מרגיש הרבה יותר חזק את הטריגרים החיצונים והם נמשכים לזמן מה עד שעוברים וכשאני עוזב את הישיבה אני מול התמודדות אני מרגיש חלושס כזה ואין לי ממש כוח להתמודד מול היצר אז אני מוותר ונופל.

אחר כך שוב נכנסתי למעגל צהוב, שגבל בהגדרה החדשה של מעידה (הסתכלות בכוונה במשהו לא צנוע שאינו עירום), ואז אמרתי לעצמי שאם אני מפסיק באותו רגע אני לא מסמן מעידה, וכך היה..
קצת לא יודע מה לעשות לגבי ההמשך

327 יום בלי נפילות
253 יום בלי מעידות
והיום נכנסתי למעגל צהוב..
בבוקר אחרי שאני חווה אוננות בשינה, אני מרגיש מגורה. ותמיד חשבתי שאם אני אגיע לשפיכה (בלילה) אז זה ירגיע אותי. הלילה הגעתי לשפיכה, ורציתי לסמן שנכנסתי למעגל צהוב (זה בטח לא מעידה, אבל אני כן קצת ער כשזה קורה, לכן אני רוצה לחשוב שזה נחשב מעגל צהוב..), אבל אז קמתי בבוקר להתחיל מנגנון האם כבר אז כבר, ונכנסתי עוד למעגל צהוב.. באסה. הייתי צריך לעצור, לחשוב, ולהגיד שאם אני לא נכנס למעגל צהוב בבוקר אז המונה לא מתאפס

אח יקר שבע יפול צדיק וקם, היה פעם. היום זה לפחות שבעים. 
אבל כמו שאומר הרב הוטנר, טיפשים חושבים כי אעפ"כ קם, חכמים יודעים כי רק לכן קם.
מניסיון אישי לעולם אל תתייאש, ושום נפילה לא מכבה את הזמני הניקיון. כן נכון, שלפני נפילה ככדאי לזכור שככל שתצבור יותר ימי ניקיון יהיה לך יותר קל לא ליפול. אז חבל בשביל רגע להפסיד כל כך הרבה.

יש לי מצב רוח מאוד קשה עכשיו. פעם זה היה סיבה לברוח וליפול. עכשיו אחרי ארבעים יום מפוכחים באמת, זה פחות אפיק לברוח אליו.

36 ימים בלי נפילות.

3 ימים בלי מעגל צהוב.

זו שאלה שנשאלת אצלי כבר הרבה זמן, ואני חושב שאכן יש בינינו (בין רובינו בכל אופן) קו זהה.
לקו הזה קוראים "אנשים בעלי רגישות עמוקה ביותר" (ההגדרה מספר "פילים בחנות חרסינה" - מאד מומלץ).
וביתר פירוט: אנחנו בעלי אינטליגנציה רגשית גבוהה, אנשים עם ראש גדול שמכירים את העולם, מדרכנו לנתח כל מה ומי שבא אתנו במגע וגם אם אנו לא רוצים בכך..., אנשים בעלי מוסר עצמי ומצפון גבוה ומדרכנו לחשוב תמיד האם עשינו מעשה נכון או שלא, אנו תמיד חושבים על מה שחשבנו/עשינו/חשבנו לעשות...., מדרכנו להרהר ולנתח חוויות שעברנו לעתים קרובות, אנו תמיד חושבים על משמעות בחיים ומה אני רוצה מעצמי...,  אנו אנשים ש"חיים" על מצבי רוח- אנו יכולים ליפול למצבי רוח גרועים במיוחד, רובינו סוחבים על עצמם איזשהו חסך מילדות/נערות, אף פעם לא נסתדר עם מערכות ממסדיות ותמיד נצטרך את הספייס שלנו..., אנו תמיד נרצה להרגיש את הייחודיות שבנו ואפילו אם זה יהיה משונה בחברה- זה לא כזה מעניין..., יש לנו רעיונות ותובנות מאד מקוריים וייחודייים,  כשנעזור לאחר נתמלא בסיפוק עצום- אולי זה הדבר שאנו הכי אוהבים לעשות....  וכן הלאה.
אני חושב שהמקום הזה של החיפוש אחר משמעות הוא זה שהכניס אותנו בגיל כה צעיר למעגל האוננות שזהו ניסיון להתחבר למשהו עמוק ואישי, ומשם המשכנו הלאה לפורנו בניסיון להתחבר למשהו..., ולכן גם כל כך קשה לנו להיגמל מזה, כי כמה שנבין שזה הורס לנו את החיים, עדיין מחר נהיה במצב רוח ירוד שמכניס אותנו- בעלי הרגש לסחרור, והופ אנחנו שם שוב....
מעניין אותי האם אתם מסכימים איתי, אשמח לתגובות....

בהצלחה
והלוואי גם עלי