מהכותל המערבי אל הרובע היהודי שבירושלים מוליך גרם מדרגות תלול, שמוכר היטב לכל מי שביקר באזור. העלייה כרוכה במאמץ גם עבור מי שבכוחו במתניו, וכל שכן עבור אנשים מבוגרים שעולים אט אט, מדרגה אחר מדרגה, כשהם מסתייעים במעקה. פעוטות יוכלו למצוא כאן אתגר טיפוס משמעותי. אפילו עבור הורים עם עגלת תינוק מדובר במבצע מורכב, שלא לדבר על אדם נכה בכסא גלגלים.
בשביל נפתלי שנלר - זריזות היא דרך חיים. הוא אחד התושבים הותיקים ברובע ואחד ממתפללי הותיקין בכותל. מדי בוקר הוא משכים קום ומגיע לפני העשרה הראשונים. בתום התפילה הוא קורא שניים מקרא ואחד תרגום, מקפל את הטלית והתפילין, ועולה במהירות את כל המדרגות בדרך לביתו שברובע.
גם יששכר ברגמן הוא מתושבי הרובע ואחד המתפללים הקבועים עם הנץ החמה. אך בשונה מנפתלי - אינו יכול ללכת בזריזות. למעשה, אינו יכול ללכת כלל. לדאבון הלב הוא מרותק לכסא גלגלים. בכל בוקר, עם סיום התפילה, הוא נאלץ להמתין בקצה הרחבה, עד שיתאספו כמה אנשים חסונים שיואילו ליטול על כתפיהם את המשימה המפרכת ולשאת אותו במעלה המדרגות.
בוקר אחד הגיע נפתלי מתנשף למדרגות האחרונות שעוד נותרו, ולא האמין למראה עיניו. לא אחר מאשר יששכר ברגמן, יושב בשלווה על כסא הגלגלים שלו. היה די ברור שהוא נמצא שם כבר זמן מה, ולא הגיע רק עכשיו. "איך זה יכול להיות?" שאל נפתלי את עצמו, "איך הוא הגיע כל כך מהר? ועוד לפניי?!" הוא החליט שהטוב ביותר הוא לגשת ולשאול את יששכר עצמו.
"אה, זה פשוט", השיב יששכר בהנאה ניכרת. "כמו בכל בוקר, התחננתי לעזרה, רק שהפעם אף אחד לא הגיע. בסוף ניגש אליי פועל בניין ששמע את הזעקות הנואשות שלי, וסיפר לי שבדיוק היום הפעילו את המעלית החדשה. הוא גם הראה לי איפה דלת הכניסה. לחיצת כפתור אחת ו.. הופ! תוך שנייה הייתי למעלה!"
מעלית הכותל אמנם עדיין לא פעילה, אבל הנמשל - בהחלט חי וקיים בחייהם של רבים. ה'מכתב מאליהו' כותב (ח"א עמ' 25-29), שישנן שתי דרכי עלייה בסולם עבודת ה': אנשים בריאים עולים בדרגות הסולם בכוחות עצמם, כאשר מהירות וגובה העלייה נקבעים לפי כוחו של כל אחד ואחד. אנשים כאלה מגלים את כבוד ה' בעולם בכך שהם "מוסרים נפשם לעשות רצון קונם".
אולם אנשים 'חסרי רגליים', אינם יכולים לעלות בעצמם. הרי אפילו לעמוד באותו מקום אינם יכולים מבלי ליפול. אנשים כאלה "קוראים אל ה' והוא מרחם עליהם, ויעלם למעלה בלי דרגות". גם הם מגלים את כבוד ה' בעולם, אך באופן אחר, בכך שמתגלה על ידם "סייעתא דשמייא שאין דוגמתה, ורחמים רבים עד אין חקר".
לכודים במעגל ההתמכרות, ניסינו כל פעם מחדש לטפס בכוחות עצמנו על סולם הנקיות. למען האמת, ניסינו לא רק לטפס - בבחינת "מִי
יַעֲלֶה בְהַר ה'", אלא גם ובעיקר להישאר שם לאורך זמן - בבחינת "וּמִי
יָקוּם בִּמְקוֹם קׇדְשׁוֹ". עבורנו היה זה החלק הקשה יותר - לא רק 'להפסיק', אלא גם 'להישאר בהפסקה'. מצאנו את עצמנו נופלים פעם אחר פעם, עד שחלק מאיתנו הכירו בכך שההתמודדות שלנו שונה משל אחרים, ושלגבי הנושא הזה אנחנו בבחינת 'חסרי רגליים'.
הייתה זו מכה כואבת להודות בכך. אף אחד לא אוהב להרגיש שונה. אבל יחד עם זאת, הייתה זו גם הפעם הראשונה שבה מצאנו את הדרך להישאר נקיים לאורך זמן. לא בכוחות עצמנו, אלא ברוב חסדו ורחמיו של הקב"ה, שבתוכנית הצעדים למדנו מחדש כיצד לפנות אליו.
לכל אחד הועיד הקב"ה תפקיד אחר, דרך אחרת בעבודת ה'. אותנו הוא כנראה כבר לא מחכה לראות רצים במדרגות. הוא מעדיף לשמוע אותנו מזמינים את המעלית ו'מסתכלים כלפי מעלה' - עד שהיא תגיע!
***
מאמר זה התפרסם במסגרת העלון השבועי שלנו - "רק חזק ואמץ!"
לקבלת העלון במייל -
shmor.help@gmail.com
לארכיון הגיליונות -
gyenewsletters.netlify.app/archive/
