נפלתי, מבאס נורא

במאמר "אני אלרגי לתאוה" התייחסנו למה שקורה בגוף שלנו. אצל אדם רגיל שצורך תאווה מתעוררת בשלב כלשהו תחושה לא נוחה שגורמת לו להפסיק ללא מאבק פנימי. אבל באופן מוזר, אצלנו המכורים, התחושה שאנחנו מאבדים שליטה דווקא דוחפת אותנו "להתחפר" בתאווה, הרבה יותר ממה שתכננו מראש. זה קורה בגלל שאנחנו "אלרגיים" לתאווה, והגוף שלנו מגיב אליה אחרת מאשר אנשים רגילים. אנחנו לא יכולים אף פעם לצרוך תאווה בצורה "בטוחה" ולשלוט בכמויות. אנחנו רק יודעים איפה זה מתחיל, אבל אין לנו מושג איפה זה ייגמר.

כעת נתייחס למה שקורה בנפש שלנו. נפש של מכור היא חסרת שקט, נפש לא רגועה. בתחילת ההחלמה, לפעמים קצת קשה לנו להכיר בזה. אבל אחרי תקופה מסוימת של נקיות, בדרך כלל המצב הזה, שהדחקנו באמצעות שימוש בתאווה - צף ועולה. הדבר היחיד שאנחנו מכירים כדי להרגיע תחושות כאלה היא התאווה. אבל כל זה עדיין לא לגמרי מצליח להסביר: למה אנחנו שוב ושוב חוזרים לשם? הרי אנחנו חווים סבל והשפלה שרק הולכים וגדלים, וכבר מבינים בתוך תוכנו שגם הפעם זה הולך לשם!

מה שקורה הוא, שיש לנו בראש מחשבה אחת שמצליחה להשליך הצידה את כל המחשבות האחרות. פעם בכמה זמן תהיה לנו מחשבה ש"הפעם זה יהיה אחרת" ונצליח לעצור בזמן. הפעם נצליח "ליהנות קצת" בלי לשלם את המחיר של "לסבול הרבה". המחשבה הזאת תופסת את הבמה ונותנת את הטון, ובסופו של דבר היא תגרום לנו לחזור לשם, ולא משנה כמה סבלנו. הזיכרונות הכואבים לא מספיק חיים אצלנו כדי לעצור את זה.

זהו המלכוד הכפול שהמכור נתון בו. הבעיה של הגוף, שמאבד שליטה על כמויות הצריכה של התאווה, נראית אולי כמו הבעיה המרכזית שלנו, אבל היא באמת הבעיה הקטנה. מי שאלרגי לבוטנים פשוט לא אוכל במבה. ומי שאלרגי לתאווה פשוט לא צורך אותה. אבל מה קורה כשמי שאלרגי לבוטנים, גם אובססיבי לבוטנים - חושב עליהם כל היום בצורות שונות ומשונות, וכל פעם בטוח ש"יהיה בסדר"? זו כבר בעיה של הנפש, וזו הבעיה הגדולה - האובססיה של המחשבה, ולא האלרגיה של הגוף.

בספר הגדול (ספר הבסיס לתוכניות 12 הצעדים) מובא משל קיצוני שממחיש זאת היטב: אדם שיש לו תאווה לחצות את הכביש המהיר רגע לפני שמכוניות עוברות בו. בהתחלה הוא יוצא מזה בשלום, אבל לאט לאט הוא עובר תאונות יותר ויותר קשות. הוא רק יוצא מבית החולים, וכבר רץ שוב לכביש. אשתו מתגרשת ממנו, כולם צוחקים עליו, והוא בשום אופן לא מצליח להוציא את ה"דיבוק" הזה מראשו.

ההודאה באמת הזאת, שזה המצב אצלי, שאני אכן נמצא בתוך המילכוד הזה, "שאנו חסרי אונים מול התאווה" היא הצעד הראשון להחלמה.

בעזרת ה' זה יתפרסם בעלון השבועי הקרוב.
אם יש לכם רעיונות לשיפור - נשמח לשמוע.

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב!

פרשת 'כי תבוא' פותחת במצות הביכורים, הכוללת בעצם שתי מצוות: הבאת פירות הביכורים ו'מקרא ביכורים' - דברי הודאה שאומר המביא אותם, על הטובות שעשה לנו ה', שהוציאנו ממצרים ונתן לנו 'אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ' שממנה הפירות.

אחד הכלים החזקים במאבק מול התאווה, הוא הכרת תודה - לכתוב בכל יום רשימה של דברים שאנחנו מודים עליהם. אפשר לפתוח כל משפט ב"אני אסיר תודה על…" "תודה על…" או "מודה אני לפניך ש…". לא כל כך משנה איך עושים את זה, העיקר שעושים את זה. גם אם בהתחלה זה מרגיש קצת מעושה.

למה זה עובד? פעמים רבות רגשות שליליים שולחים אותנו לחפש נחמה בתאווה. זו אחת הסיבות לכך שהקליפה שמחטיאה את האדם בעניינים אלה (זוהר ח"א קמח.) נקראת 'לילית', מפני "שהיא מיללת תמיד" (ליקוטי מוהר"ן רכו). כשאנחנו נמצאים בתדר של הכרת תודה, אנחנו מתרחקים מהרגשות השליליים ומהתאווה, ומתקשרים אל ה' יתברך ש'עוֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ' (דברי הימים א טז כז).

הביכורים, כמו מצוות רבות אחרות, מובאים דווקא מן ה'רֵאשִׁית' וההתחלה. גם לאופן שבו אנחנו מתחילים את היום שלנו יש משמעות רבה, וההמלצה היא לכתוב את הרשימה כבר בבוקר, כדי לפתוח במבט חיובי (אפשר לעשות רשימה נוספת בלילה, לפני שהולכים לישון, כדי להודות על כל הטוב שהיה לנו ביום הזה).

חבר בתכנית 12 הצעדים סיפר, שבמשך תקופה ארוכה הוא התמיד במסירות לכתוב מדי יום רשימה כזו, גם אם נזכר בכך רק בשתיים בלילה ונרדם תוך כדי כתיבה. "אחרי שבעה חודשים כאלה הרגשתי שינוי עצום. בעבר, לא משנה כמה טוב היה מסביבי, הייתה בי נקודה פנימית שתמיד מרגישה רע, תמיד לא מרוצה. עכשיו התחושה היא הפוכה - גם אם מאוד מאתגר וקשה מסביבי, הנקודה הפנימית מרגישה טוב, ונותנת לי כוח לעבור את הכל!" וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב!

הי!! חדש/ישן פה... מחפש מישהו שינהל לי את החשבון נטספארק... עד לפני שנתיים בערך מישהו ניהל לי את החשבון, חשבתי שאסתדר גם בלי ההגנה הזאת...
קצת על עצמי... בן 31,רווק,גדלתי בבית דתי לאומי והיום כמובן מתמודד כמו רבים פה... 
אם מישהו גם רוצה להתכתב על ההתמודדות ולהיעזר אחד בשני אשמח גם כן!!! 
Almoglevi9944@gmail.com 

בוקר טוב! זה לא מדור באתר, זה מדור בעלון השבועי החדש שלנו שנשלח במייל לכל מי שמעוניין.
את המאמרים שמתפרסמים שם אני משתדל גם להעלות לפורום (את המדור לפרשת השבוע ולמתמודדים רגילים אני מעלה בלוח המרכזי, ואת המדור למכורים בפורום 12 הצעדים).

אח יקר
אני מצטרף לחברים שכתבו לפניי
אבל דבר ראשון אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה
תשנה את השם שלך בפרופיל,
מבטיח לך שאתה לא אהבל, מבטיח,
זה אפילו לא מצחיק,
אולי אתה מכור אולי לא,
מה שבטוח זה שאתה לא אהבל, אהבל לא כותב כאלה הודעות,
ומה שעוד בטוח זה שתחושה כמו "אני אהבל" לא תקדם אותך לשום מקום,
ואת זה אני אומר מנסיון אישי שלי, ומנסיון של עוד מאות ואלפי חברים,
בהצלחה ענקית

היי חברים יקרים ואהובים
אחרי תקופה קצרה של שימושים מדי פעם
החלטתי ללכת לקבוצות,
שבוע שעבר הייתי פעם ראשונה
מקווה ומתפלל להיות עקבי בזה, ולזכות להחלמה גדולה מאלוקים
אוהב אתכם

בהצלחה לכולנו

היי שמח בחלקי

כיף לראות אותך גם כאן

אתה כבר הוכחת שאתה מסוגל

אני בטוח שנצליח להתקדם הלאה יחד

איך מגיעים למדור הזה באתר?

מה איתך אחי? הרבה זמן לא שמענו מה איתך

14 ימים!
ב"ה מצליח להתייצב ולהתחיל מחדש לפי התוכנית שהכנתי. השבת היה לי ניסיון קשה עם מחשבות לא טובות וב"ה הצלחתי להישאר במעידה ולא ליפול. הרבה בזכות המודעות למצב שלי בדחף הצלחתי לא לגלוש לנפילה ממש. מצד אחד אני שמח שאני מתחיל להתאפס והגעתי ליעד של השבועיים אבל מצד שני מבואס על המעידה ומודע לכך שיהיו עוד אתגרים שצריך להיות מוכן אליהם.

מקבל את הדברים, בהחלט!
כל מילה מסמר!
גם אין שום אינטרס סתם להתווכח, רק הנקודה הזאת שמותר לי דיעה אישית ולא כל דבר צריך לקבל כתורה מסיני. אבל נכון ככל שההחלמה תלויה בזה צריך לקבל, בדיוק כמו אבחנה רפואית אחרת.
שבת שלום!!

symcha כתב on 21 אוג' 2026 00:29:

זו בדיוק התוכנית. חוסר אונים לכשעצמו לא נותן לי שום דבר, חוץ מהצורך הקיומי לחפש את זה ש"לאין אונים עוצמה ירבה". גם התוכנית אומרת שיכול להיות מצב שבו מכור יתגבר על התאווה, אבל שיש זמנים מסוימים שבהם הוא עצמו ולא אף אדם אחר יכול לעזור - ואז ההגנה שלו צריכה לבוא מהכוח העליון, דהיינו מהקב"ה.

לגבי זה שחוסר אונים הוא סוג של דת, ובכן - לא כל קביעה שהגיעה מאומות העולם היא סוג של דת, ובפרט לא קביעה שמתארת מציאות. לא ראיתי שכשמישהו חולה בסכרת או בסרטן, חוששים לזה שמדובר באבחנות שחידשו גויים, ולענ"ד גם פסק ה"חתם סופר", שמחקר רפואי שהתבצע על גויים אין תוצאותיו נוגעות לעם ישראל משום ד"הביל גופייהו" באכילת שרצים, לא התקבל גם לא אצל גדולי המחמירים בעניינים כאלה.

אתה צודק שלגבי מחלות והתמודדויות נפשיות זה יותר מורכב, ולפעמים יש צורך לא רק ב"כבדהו" אלא גם ב"חשדהו". ובכל אופן, GYE הוא המקום עם הכי הרבה ניסיון מצטבר בתחום - כמעט 20 שנה עם עשרות אלפי פונים. כך שלדעתי הם הכי מוסמכים לומר מילה בנושא הזה (אני אישית רק נציג שלהם כאן, אבל גם אני נעזרתי בהם רבות בהתמודדויות האישיות שלי, ולמעשה - הדברים שהם הציעו הם היחידים שבאמת עבדו לאורך זמן. אפילו טיפול ששילמתי עליו במיטב כספי במשך שנתיים לא הביא אפילו קרוב לאותן תוצאות).

לרפאל היקר!
"שווה" להגיב לך כי יש פידבק..

באמת לא הייתי בקבוצות ולכן אינני יכול להבין אותם כמו שצריך, הגבתי למה שכתבת שצריך לקבל את העובדה שאנחנו חסרי אונים באופן מוחלט. (סוג של דת, כי בסופו של דבר השיטה נוצרה ע"י גויים, ולמרות שיש הקבלות ברורות ונכונות ליהדות - קראתי מאמרים כאן בפורום, וגם עברתי מעט על המאמר של הרב טוורסקי בענין - בסופו של דבר ישנם שם קביעות, שלא מן ההכרח לקבלם כתורה מסיני, אני בשום מצב לא יוותר על חוש הביקורת הטבעי ולא אכנע ואקבל שום דבר כמובן מאליו, אלא אם הוא מגיע ממקור שהוא מעלי, קרי: הקב"ה, התורה, צדיקי אמת).

אני חושב שבאותה מידה שאפשר להבין, שההגדרה מכור או לא איננה שחור או לבן, אלא עד כמה מכור, כמו כן החוסר אונים הוא גם כך, עד כמה אני חסר אונים. יהודי אינו אף פעם חסר אונים לחלוטין כי הקב"ה איתו. יתכן שצריך להבדיל בין כניעה (והודיה) לקב"ה לבין חוסר אונים לכשעצמו, ההכרה שאנו חסרי אונים קיימת ביהדות ואף ללא קשר להתמודדות שלנו, אבל היא באה ביחד עם כניעה והתבטלות כלפי הקב"ה, זה חוסר אונים נכון וטוב!

ודאי שרק הקב"ה הוא כח עליון, אבל למדנו בתורת החסידות (ובעצם בתורה בעצמה, הבעש"ט רק גילה לנו את הדברים) שאי אפשר להתקשר לקב"ה אלא ע"י הצדיקים 'ויאמינו בד' ובמשה עבדו' (ובכל אופן זה לא נושא הפורום).