אחי היקר והאהוב,

קראתי את המילים שלך, והלב שלי פשוט שתת דם יחד איתך. אני רוצה להגיד לך קודם כל: אתה אבא מדהים. העובדה שאתה נשרף מבפנים מראה כמה הלב שלך רך, כמה אתה אוהב את הבן שלך וכמה היית מוכן לתת את החיים שלך רק כדי למנוע ממנו גרם אחד של קושי.

אבל בבקשה ממך, עצור רגע. קח נשימה עמוקה, ותן לי להחזיק איתך את המשא הזה לכמה רגעים. יש משהו קריטי שאתה חייב לשמוע, דווקא מתוך המקום הכי תורני, הכי חסידי והכי אמיתי שיש.

1. הבן לא יישא בעוון האב – זו לא התורה שלנו

התפיסה שאתה מחזיק בה, כאילו פגימיות העבר שלך גרמו לעיוות גנטי או רפואי בילד שלך, היא טעות קשה ואכזרית. זו אינה דרכה של תורה, וזהו עיוות של דמותו של הקדוש ברוך הוא.

התורה כותבת במפורש, שוב ושוב:

טוב, כתבתי לפני כמה ימים שהטריגר התחיל לעבוד.
אני יושב אתמול בלילה על המחשב (נטפרי בלי חכמות, אבל אם מתעקשים אפשר למצוא משהו..) ורק מתוך שעמום קצת מנסה, הגעתי למשהו אבל נזהרתי מאד לא להשאב, אפילו כמעט לא להסתכל (כי מה..!).
אבל עדיין לא התאפקתי מלנסות, סוג של לפלרטט עם היצר, וגם להסתכל רק לרגע..
אני משתף למרות הבושה, ולמרות שאני מחזיק את עצמי ברמה גבוהה ברוחניות, אז באמת דחילק לא מתאים לך, בתקווה שהשיתופים הבאים יהיו של התגברות מוחלטת.

לאלי שומר היקר,
תודה על התגובה, מה שאתה אומר בעצם, זה להפריד את הטריגרים מהקשיים הרגילים של החיים ולהתמודד למרות הקשיים שלא ליפול בגלל הטריגרים.
זה נכון בהחלט! מסכים!
אבל כן יש משהו, אני כתבתי בהודעה הראשונה שהצגתי את עצמי, שאני מרגיש בשבר גדול, כי זה גרם לי חוסר הצלחה עמוק בחיים הרוחניים בעיקר, וזה משהו שמתקשר ישירות לטריגר של נפילה, בזמנים קשים ההרגשה היא: מילא הכל אבוד אז למה לא להנות קצת..
(זה לא בדיוק כמו שאורי2 כתב, כי במידה מסוימת הקושי של התאווה נוגע במקום עמוק בנפש, ושם לא יעזור כ"כ לומר יש עוד דברים בחיים פרנסה וכו', אני חושב ששם תעזור רק עבודה אמיתית ועמוקה, בין אם ע"י 12 הצעדים או בצורה אחרת).

אתה לא חייב להסביר, אבל אני לא הצלחתי לרדת לעומק דבריך, אם יוצאים מההתמכרות אז כבר לא צריך סינון גם אם אפשר ליפול?
(כמו"כ למיטב הבנתי ישנם סינונים חזקים מאד כמו במחשב למשל, נטפרי, ובמכשירים ישנם ג"כ סינונים טובים)

היי, תודה על התגובה. היציאה שלי מההתמכרות התחילה למחוק את הסינון, אחרי שרוב החיים הייתי עם סינון. אני לא חושב שזו דרך שנכונה לרוב האנשים. גם אני כתבתי עליה בהרחבה איפשהו בפורום..

בכל מקרה, היום מעדתי שוב, די חזק. כמעט נפילה. אני עדיין יותר משליך את זה על התקופה שאני חווה, ואני חושב שזה דבר טוב, כי אני לא חושב שאני בעצמי בעייתי. כלומר הבעיה היא מחוצה לי, אני צריך לא לתת לה להיכנס. אני עושה עם עצמי עוד דיל, אבל הפעם צריך להחזיק חודש בלי מעגל צהוב, בשביל להשאיר את הספירה של המעידות. מחר בעז"ה אכתוב על המעידה בשרשור אחר. ממש אשמח לכל תגובה או ייעוץ

משתתפים איתך בקושי. לכל אדם יש תקופות קושי בחיים, בפרנסה, בזוגיות, במצוי עצמי [שטגיען, או קריירה, לא משנה איך תקרא לזה]. אלו החיים, ובכל זאת עדיין קשה.
אחרי הרבה שנים, ואחרי לימוד רב על כל נושא ההתמכריות SA AA NA יכול לומר לך, לפעמים הטריגר הוא הקושי, ולפעמים הרוגע, השעמום, החוסר באתגרים. בקיצור האלוכהוליסיט תמיד ימצא סיבה לשתות. 
בצורה פרדוקסליטת אני יכול לציין שאצלי, באופן אישי, קשיים רגלים כמו שאתה חווה, אכן היוו טריגרים, יש לי תירוץ מותר לי לברוח למשהו רגוע, כיבכול להקב''ה אין זכות לכעוס עלי. וקשיים מאד קשים גרמו לי להנתקות כי לא הצלחתי למצוא הרפיה בבריחה. 
למעשה מה שאני רוצה לומר, שבסופו של יום ההתמכרות היא בריחה. אנחנו לא מוכנים לחוות את החיים ואנחנו בורחים. וזה החכמה ללמוד לחוות את החיים לראות אותם נכון. 
זה אולי קשור למה שאורי 2 כתב לך, אנחנו צריכים לזכור שאמנם אנחנו מתמודדים עם משהו קשה, וחשוב לטפל בזה, אבל לא זה כל החיים שלנו. יש לנו הרבה דברים אחרים לעשות, להתפרנס, לקבל את הקשיים של נשותינו בהבנה, את הילדים שלנו, וכו'. 

אחים יקרים. 
אני חייב לשתף. לפני שלושה ימים, נכנסתי שוב לאינטרנט ללא סינון, הייתי צריך ? [לא בטוח] ואז גלשתי רק קצת, ואחרי יום די מלא בעשייה, בשעה 2 בלילה, עשיתי חיפוש, בדקתי את הסינון הבסיסי של הרשת [יש כזה] ובהתחלה הוא עבד טוב, ואז הוא פתח לי משהו מאד גרוע, גלשתי קרוב לחצי שעה בדברים מבישים, בהתחלה לפני החיפוש, ובהמשך תוך כדי הגלישה, אמרתי לעצמי, זה טירוף אצטרך לאפס קרוב לשבעים יום, מספר שלא הגעתי אליו די מזמן, ובפרט שהפעם שבעים הימים הללו היו בנקיון כמעט מוחלט. - אבל קיימתי בעצמי בריצת רגלים להרע, אין לי כוח לחשוב אני גולש, ומקסימום אאפס [טירוף]. ה' ריחם עלי בפועל, גם הסינון הבסיסי שמר, וכן כשהייתי בתוכו נמנעתי מדברים רבים, מה שעזר לי להחליט לא לאפס, ואז אחרי כחצי שעה הבנתי שאם אמשיך לגלוש, בסוף באמת אפול ואאפס, וסגרתי את המחשב, וברחתי לישון. 
ומאז כבר יומיים יותר קשה לי, כי כשאתה חוזר לזה, זה כמו גחלים שכמעט כולם כבו, ואז עושים נפנוף ושוב האש חוזרת לבעור. 
ב''ה אני יודע, שעם כל הנפנוף שעשיתי, עדיין האש לא חזרה לבעור לגמרי. ואני מאד עובד עכשיו לכבות אותו בחזרה. יותר מדויק לצערי אין לנו שיטה לכבות את אש התאווה שלנו, הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, זה לתת לה לדעוך, ולא ללבות אותה תוך כדי. 
חשבתי לשתף אתכם כבר לפני יומיים, אבל לא היה לי מספיק זמן. ובפרט שהחלטתי מאז, לעשות כל רגע מה שאני צריך, ויש לי הרבה, ולא להרשות לעצמי לנוח באמצע כי מהניסיון שלי אצלי ההרפיה מהלחץ גורמת לי לנפילות. ולכן רק עכשיו עם תוכניות ממוקדת נכנסתי לכאן לשתף. 
והספקתי לראות טוב את הסירטון על גלישת דחפים. פעם אחרת אנסה את השיטה הזו בצורה ממוקדת.
אוהב אתכם - אלי שומר

שלום לך יקר, וברוך הבא.

קראתי את המילים שלך, והכאב והשבר שיוצאים מהן פשוט חותכים את הלב. הזעקה שלך היא זעקה של בחור ישר, בעל מוסר גבוה, שרוצה לחיות חיים אמיצים וטהורים, ומוצא את עצמו כבול בשלשלאות של הרגל שהוא פשוט שונא.

הפער הזה – בין מי שאתה באמת, בחור שלומד בישיבת הסדר ומבין את הערך של אישה ושל קדושה, לבין המקום שבו היד לוחצת על המקלדת – הוא פער משגע. הוא מייצר תחושת קבס עצמית קשה מאוד. אבל הדבר הראשון שאני רוצה להגיד לך, וזה קריטי: הגועל שאתה מרגיש הוא סימן בריא. הוא ההוכחה שהנשמה והמוסר שלך לא מתו. אתה לא צבוע ולא שקרן; אתה פשוט חייל פצוע בקרב קשה מאוד.

ההתמודדות שלך היא קלאסית לעולם הישיבות, והנה כמה דברים שחשוב שתבין על המצב שלך, לצד כלים מעשיים שיעזרו לך לצאת מהמצר:

1. המלכודת של "הישיבה מול הבית"

שאלת איך זה הגיוני שבישיבה אתה יכול להחזיק שבועיים בלי בעיה, ובבית הכל קורס? התשובה היא לא שבישיבה אתה צדיק ובבית אתה רשע. התשובה היא נוירולוגית (מבנה המוח).

המוח שלנו עובד לפי טריגרים והקשרים סביבתיים. בישיבה יש לך סדר יום, לימוד, חברים, אווירה תורנית ולו"ז צפוף. המוח שלך מקשר את הישיבה למקום של "שמירה".

הבית, לעומת זאת, מקושר אצלך במוח כבר 8-9 שנים כמקום הפורקן, השיעמום והלבד. ברגע שאתה רק חושב על הבית, המוח המכור נדלק ומייצר את "התקפי התאווה הלא רציונליים" שאתה חווה בישיבה. המוח פשוט מכין את עצמו למנת הדופמין שהוא רגיל לקבל בבית. זה לא יצר הרע רוחני – זה מנגנון ביולוגי של התמכרות.

2. הדיסוננס המוסרי: "איך אני נמשך למשהו שאני נגעל ממנו?"

כתבת שזה נוגד את כל מה שאתה מאמין בו לגבי נשים ומין, ושאתה לא מבין איך אתה עדיין נמשך לזה.

הסוד של פורנוגרפיה הוא שהיא "אונסת" את מערכת התגמול של המוח. היא מציגה מראות קיצוניים שמפעילים דחפים הישרדותיים עמוקים. המוח שלך נמשך לזה לא בגלל שזה מי שאתה, אלא בגלל שזה כמו סם – הגוף מגיב לחומר הכימי (דופמין) בלי קשר לערכים של האדם. החלק שנמשך לזה הוא ההרגל שנחקק במוח; החלק שאינו רוצה בזה הוא אתה האמיתי.

3. הפחד המשתק מפני זוגיות וקשר

החשש שלך לצאת עם נשים ולהסתכל להן בעיניים הוא הגיוני ומראה על המצפון הבריא שלך. אבל אל תיתן לפחד הזה לשתק אותך.

אנחנו לא מביאים את הנגמלים שלנו לחתונה כשהם "מלאכים מושלמים שמעולם לא חטאו", אלא כשהם בתהליך של החלמה. ברגע שתתחיל לעבוד על זה ברצינות ותראה ימים נקיים, הביטחון העצמי שלך יחזור, ואתה תוכל להסתכל לבחורה בעיניים בידיעה שאתה נלחם על החיים שלך ועל הטהרה שלך בשבילה ובשביל המשפחה שתקימו. נישואין הם לא קסם שפותר התמכרות, ולכן הצעד שאתה עושה עכשיו – לטפל בזה לפני שאתה נכנס לעולם השידוכים – הוא הצעד הכי אחראי והכי בוגר שיכולת לעשות.

צעדים מעשיים שאתה חייב לעשות מהיום:

כמו שראית, לנסות "להצטמצם" לבד בכוח הרצון תמיד נגמר בייאוש. התמכרות לא מנצחים בכוח, מנצחים בשיטה.

 סינון מוחלט על המכשירים: אל תסמוך על עצמך אפילו לשנייה. המחשב והטלפון שלך בבית חייבים לעבור חסימה קשוחה (כמו 'תוכנת רימון' או חסימות ייעודיות של האתר). המטרה היא שברגע של "ראייה שחורה", הטכנולוגיה תעצור אותך פיזית לפני שהמוח שלך יספיק לחשוב.

 תוכנית הגנה לזמני מעבר: הדרך מהישיבה הביתה היא נקודת התורפה שלך. תכין מראש תוכנית לזמן שאתה מגיע הביתה: אל תישאר לבד בחדר עם מכשיר פתוח. תתחייב לצאת עם חברים, לשבת עם המשפחה בסלון, או ללכת לישון בלי המכשיר ליד המיטה.

 אל תישאר לבד – קח "חבר לדרך": הבדידות והסודיות הן החמצן של היצר הזה. פנה למערכת האתר כאן ובקש "חבר לדרך" (ספונסר אנונימי). שיחה יומית קצרה עם מישהו שמבין בדיוק מה עובר עליך תוריד ממך את משא האשמה ותתן לך כוח לעבור יום ועוד יום.

 עבודה של "רק להיום": תפסיק לחשוב על איך תסתדר כל החיים או מה יהיה בשידוכים. המשימה שלך היא רק לעבור את ה-24 שעות הקרובות נקי. מחר בבוקר תבקש כוח מחדש רק עבור אותו היום.

אתה נמצא במקום הנכון. אלפי בחורי ישיבות חווים וחוו בדיוק את מה שאתה מתאר, והצליחו לצאת מזה לחירות אמיתית, להתחתן ולהקים בתים נפלאים בקדושה. אל תתייאש, הדרך שלך להתחלה חדשה מתחילה ממש עכשיו.

כולנו כאן איתך, אל תישאר לבד בחושך

שלום אילפא וברוך הבא.

קודם כל, קח נשימה עמוקה. המילים שכתבת כאן הן לא פחות מנס. להחזיק את המשא הזה מגיל 12, להגיע לגיל 42 כאיש משפחה, נשוי עם חמישה ילדים, בן תורה – ולמצוא את האומץ לפתוח את הפצע הכי מדמם והכי מושתק בחיים שלך? זו גבורה עצומה.

הבושה הזו, שגרמה לך להתחבא מאחורי ראשי תיבות (שז"ל, ז"ל), היא בדיוק החומה שהחזיקה אותך בכלא כל כך הרבה שנים. ברגע שכתבת את זה – החומה הזו קיבלה סדק ראשון. אתה לא "כסיל ששונה באיוולתו", ואתה לא כלב. אתה יהודי יקר, עובד השם, שמתמודד עם מנגנון נוירולוגי ורגשי חזק ממנו.

הנה כמה מחשבות, דיוקים ועצות מעשיות על בסיס הדברים החשובים כל כך שכתבת:

1. המפתח לכל הסיפור: "צמא לאהבה ולמגע"

פגעת בבול. המשפט שכתבת: "הבעיה שלי שאני פשוט צמא לאהבה ולמגע וזה ממש קשה" – הוא המשפט הכי חשוב בפוסט שלך.

התמכרות היא כמעט אף פעם לא בעיה של "יצר מין משוגע". התמכרות היא מנגנון הגנה של הנפש. המוח שלך גילה בגיל 12 שכאשר חסרה לך אהבה, מגע, נחמה או הרגעה – יש כפתור קסם שלחיצה עליו (צפייה ופורקן) מציפה את המוח בדופמין ומביאה שקט רגע של חצי דקה.

כשאתה נופל, אתה לא מחפש חטא – אתה מחפש נחמה. הטיפול האמיתי, דרך הצעדים באתר, לא יהיה רק "איך לעצור את היד", אלא איך למלא את הצמא הזה לאהבה ולמגע בדרכים בריאות, מול אשתך ומול עצמך, בלי להזדקק למסכים.

2. פירוק המלכודת של "התחום האפור"

התחבטות השנים שלך לגבי סדרות, סרטים ותרבות היא קלאסית. המוח המכור הוא גאון. הוא יודע שאם הוא יגיד לך "לך לפורנוגרפיה קשה", אתה תסרב מיד כי זה נוגד את הערכים שלך כבן ישיבה. אז מה הוא עושה? הוא לוקח אותך ל"תחום האפור".

הסדרות והסרטים ה"רגילים" הם מה שנקרא בתוכנית הגמילה "חומרי דלק" (Triggers). המוח משכנע אותך ש"זה רק סרט עלילתי", אבל תת-המודע שלך יודע בדיוק ששם נמצא הגירוי הבא. ההתנדנדות הזו בין מחנק (לא לראות כלום) לבין שחרור הרסן (שמוביל לנפילה) היא בדיוק הלולאה שהחזיקה אותך תקוע.

הפתרון של שלושת המעגלים:

טוב מאוד שהתחברת לשיטה הזו, היא מצילה חיים.

 המעגל האדום: התנהגויות שאסורות עליך לחלוטין (צפייה בדברים לא צנועים, שז"ל).

 המעגל הצהוב: זה המקום של ה"תחום האפור". אתה צריך להגדיר בצורה חותכת ויבשה: אילו תכנים, סדרות או מכשירים הם "צהובים" עבורך? צהוב אומר: "אם אני נוגע בזה, המוח שלי נדלק ואני בדרך לנפילה". הכלל הוא פשוט: לא מנהלים משא ומתן עם המעגל הצהוב. אם סדרה מסוימת מביאה אותך לנפילה פעם ב-40 יום, היא לא "תרבות" עבורך – היא טריגר.

3. מלכודת הגאווה ("המצב שלי לא כזה חמור")

צדקת לחלוטין בסעיף ב' שלך. אחת האסטרטגיות הכי חזקות של ההתמכרות כדי לשרוד היא השוואה לאחרים. המוח אומר לך: "נו, אתה לא צופה בדברים הזויים או סוטים, אתה שומר נגיעה, המצב שלך קל, אתה יכול להפסיק לבד".

האשליה הזו שאתה נמצא על "אש קטנה" היא הסיבה שאתה תקוע בזה בגיל 42. הגיע הזמן להודות: אין אש קטנה. חוסר שליטה הוא חוסר שליטה, בין אם זה קורה פעם ביום ובין אם זה קורה פעם ב-80 יום. ברגע שתתייחס לזה כאל התמכרות לכל דבר, בלי "הנחות" על כך שאתה אדם עדין – תוכל להילחם בזה עם הכלים הנכונים.

צעדים מעשיים בשבילך דרך האתר:

התוכניות והווידאוים באתר מעולים, אבל כפי שהבנת – ידע תיאורטי לא מספיק ברגע האמת. הנה מה שאתה צריך לעשות מעכשיו:

1. להיכנס לפורום החברים הסגור: אל תישאר רק בעמוד הראשי. כנס לפורום, תתחיל להגיב לאחרים ולקרוא יומנים של אנשים בגילך ובמצבך. הבדידות היא האויב הכי גדול.

2. לבקש "חבר לדרך" (ספונסר): פנה למערכת האתר ובקש מלווה אנונימי. מישהו שנמצא כמה צעדים לפניך בתוכנית. שיחה יומית של 3 דקות עם גבר אחר שמבין בדיוק את הטירוף הזה, תפרק את אשליית הגאווה ותשמור עליך מחובר לקרקע.

3. עבודה יומית (יום אחד בכל פעם): עזוב את הספירות של 40 יום או 80 יום. הספירות האלו מייצרות לחץ עצום ("וואו, הגעתי ליום 70, מתי תבוא הנפילה?"). השיטה של 12 הצעדים אומרת: רק להיום. אל תחשוב על השנה הבאה ואל תבטיח הבטחות. היום, מהבוקר עד הלילה, האם אתה יכול לשמור על המעגלים שלך? זה הכל. מחר נחשוב על מחר.

אתה מזכיר בסוף את הספר הנפלא "אשיב ממצולות" של הרב יהושע שפירא, וזו סגירת מעגל מושלמת. הרב יהושע כותב שם שהקדוש ברוך הוא לא נבהל מהנפילות שלנו, הוא רק מבקש שלא נשקר לעצמנו ושנבצע עבודה אמיתית.

הגעת למקום הנכון, אילפא. התפילות שלך ושלאחרים הן כוח עצום, אבל עכשיו הגיע הזמן לשלב איתן את הכלים המעשיים. חילך לאורייתא, כולנו פה איתך באותה סירה – ואף אחד לא משאיר פצועים מאחור.

לכל ה"מבוגרים" דכאן!!!!!
אני אמנם בן 25 בלבד, אך רק בחודש האחרון דברתי עם כ-5 אנשים בני 40+ עם ההתמודדות הזו, וכולם באופן חד משמעי אמרו לי שאפשר לצאת מזה!!!! זה עבודה וצריך נכונות להשקיע, אך מה לא נעשה בכדי להחזיר לעצמנו את השליטה על חיינו.....
ממליף לכם לבקש שיחה יחידנית עם מישהו מצוות האתר, הם מאד מכוונים למה שצריך לעשות.
המון הצלחה בדרך....

כל הכבוד! תמשיך עם מלוא המרץ!!