יומן יקר,
שבעה ימים חלפו מאז שהצלחתי להישאר נקי. שבעה ימים בלבד – אך בשבילי זהו הר גבוה שרק פעמים ספורות בלבד הצלחתי לטפס עליו בעבר. אני מתבונן בזה בהכרת תודה עמוקה, יודע שבלי הכוונה מלמעלה, בלי הכלים שקיבלתי ובלי הנכונות להשקיע עבודה יומיומית – לא הייתי מגיע לכאן.
אני מגלה עד כמה התהליך הזה דורש ממני התמדה: לחזור ולהזכיר לעצמי פעם אחר פעם למה כל כך חשוב לי להישאר נקי, ולדעת שבסוף – זו לא רק העבודה שלי, אלא גם חסד שמלווה אותי מלמעלה.
אבל היום אני רוצה לשתף אותך, יומן יקר, בסוד שמלווה אותי לא פחות: "הסתרה". שהיא כמו צל שזוחל מאחוריי, שקטה ובלתי מורגשת, אבל בסופו של דבר היא תמיד דוחפת אותי אל התהום. ה"הסתרה" ולעיתים אף “הסתרה שבתוך הסתרה" היא המקום שבו אני חי כפול: מה שמוצג כלפי חוץ, ומה שמתרחש בסתר. והפער הזה – הוא המלכודת שלי.
אני יודע היום שאין לי את הפריבילגיה הזו. אני חייב לחיות באמת. אם אני בונה לעצמי דמות מסוימת כלפי משפחתי וחבריי, אך במחשכים מתנהל אחרת – אין מנוס: השקר הזה מושך אותי בחזרה להרגל ההרסני.
אפילו בדברים שנראים פעוטים. לדוגמא יש ליד הבית שלי חנות של טוסטים ובגטים. בעיני רוב האנשים זה דבר תמים – אך עבורי זה הפך לסוד אפל. כשהייתי לבד, הייתי חומק לשם, קונה באגט עמוס בכל טוב, עוטף אותו בשקית אטומה שלא יזהו, ורץ הביתה בחשאי מסתיר את תאוות האכילה שלי גם מעיני אשתי וילדי ובמהירות נוגס בבגט ביס אחרי ביס. ברגעי האכילה הייתה לי תחושת עונג קצרה, אבל היא נבלעה מיד בתחושת כישלון צורב. ואז – כמו שעון – באה הנפילה. שוב אותה הבטחה שזה “בפעם האחרונה”, ושוב חזרה על עצמה אותה חולשה. מעגל שלא נגמר.
אותו הדבר קורה לי גם בקניות שגרתיות בסופר: מספיק שאקח משהו בשבילי בלבד, משהו שאני מתבייש בו, ומיד אמצא את עצמי בסחרור של הסתרה – עד לנפילה הבאה.
והאמת הפשוטה מתגלה אליי שוב ושוב: כל הסתרה מובילה לנפילה. זו לא תאוריה, אלא חוק חיים עבורי. מתמטיקה פשוטה שאין לי דרך להתחמק ממנה.
קשה לי להודות בזה, קשה אפילו לכתוב את המילים. אבל למדתי שהשתיקה מסוכנת עבורי לא פחות מהחשיפה. אם לא אעמוד מול האמת, אם לא אלמד מטעויותיי ואצעד באור – הסתרה אחת קטנה תהפוך למדרון גדול.
האויב הגדול ביותר שלי – הוא לא רק הפיתוי. האויב הגדול ביותר – הוא גם הסתרה. כל שקר קטן שאני מספר לעצמי, כל פעולה שאני עושה בחשאי ומתבייש בה, בסוף תוביל אותי חזרה לנפילה.
אני לא יכול להרשות לעצמי לחיות כפול. בחוץ להציג דמות אחת, ובפנים להסתתר. כי השקר הזה – הוא מדרון תלול. הוא תמיד נגמר במקום אחד: בהרגל, בנפילה, בכאב. ואני אגיד לכם את האמת: אפילו דברים קטנים, שנראים לאחרים זניחים ובלתי חשובים – בשבילי הם לא.
אני כותב לך, יומן יקר, כדי להזכיר לעצמי: אין לי עוד מקום להתחבא בו. הדרך היחידה שלי להתקדם – היא באומץ, בכנות, ובנאמנות לעצמי.
