כנראה שכל אחד מרגיש את הכאב מהזוית שלו, אני באופן אישי חווה בעיקר את הכאב מול האיסור שבדבר, והרפיון מול דבר שאני יודע שעוד רגע, מה זה עוד רגע, עכשיו אני כבר לא רוצה, אבל רוצה, אבל מאד לא רוצה, אבל מאד רוצה. זה מפרק ומשגע לגמרי, מטריף את הדעת, אני חש באותם רגעים כאחד שטובע בים, והגלים הסוערים והשוצפים, מעלים אותי מעלה ומטה, ומאיימים להטביע אותי כל רגע, ואני מנסה בכח להיאחז במשהו כדי לא לטבוע.

"יעלו שמים, ירדו תהומות, נפשם ברעה תתמוגג, יחוגו וינועו כשיכור וכל חכמתם תתבלע, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יוציאם"

הלואי וכבר נזכה ל: "יקם סערה לדממה, ויחשו גליהם, וישמחו כי ישתוקו וינחם אל מחוז חפצם".

"יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם".

לגבי המכורים לעישון, בדיוק ראיתי שבוע שעבר יהודי נשוא פנים שמעשן כל השבוע סיגריה אלקטרונית, וראיתי אותו בשבת מסתובב עם הטיפות שמכניסים לסיגריות אלו, ומתחת לטלית בשבת בבוקר מריח מהטיפות. אין לי ספק שהוא מרגיש רע עם זה.

"בעצתך", זה לא מצחיק. בשלוש השנים האחרונות של השימוש שלי לא חשתי שום כאב. השתמשתי כל כך - התמסרתי לתנועה האחת - עד כלות. תרתי משמע. 24 שעות הייתי בתוך שימוש שאטם לי את כל הרגש. הבעיה היא שלא באמת לא כאב לנשמה שלי. היא צרחה, ואני השתקתי אותה. השימוש הצליח לגרום לי לחשוב שלא כואב לי. עד שלא... זה בדיוק כמו שהדוקטור כתב. המשמעות שאני ייחסתי לתאווה, ומה שאני חשבתי שהיא נותנת לי, זה הרבה מעבר למה שהיא באמת יכולה לפטור ולפתור. וזה רק הגביר עוד יותר את הכאב.

זה גם יסוד ההבדל בין האתגר שניצב בפני כשהפסקתי לעשן סיגריות כל מה שחשתי כשהפסקתי - וכמי שעישן שנים רבות מעל קופסא ביום, היה לי מורכב, מאוד - הוא כאין וכאפס ביחס למה שקרה לי ואצלי כשהפסקתי לפעול על תאווה. מלבד חוסר שקט נקודתי צלחתי את המהמורה הזו בשפיות יחסית.

ולשאלתך השניה. אכן, ביום שבו רצונות התאווה מתגברים, אני חש יותר כאב. ויש לי כאלה ימים. כי האלרגיה שלי לא הלכה לשום מקום. אבל להבדיל מבעבר, כיום אני יכול להחליט שאני "מוסר" את הרצונות (צעד 3) שלי... ככל שאעשה זאת מוקדם יותר, ואגבה את ההחלטה בפעולה אמיתית של ויתור יוקל לי. אלו הם עובדות היומיום שלי.

בהחלמה.

תודה למגיבים הנפלאים

דוקטור, התחברתי למה שכתבת.
יצרת לי גם איזו משוואה בראש:
כמה שאני מנסה להשיג יותר מהתאווה = כמה אני אתאכזב בסופה

ואצלי הכאב שלי [כעת] מגיע מזה שאני לא מצליח להבין את הכאב.

כואב לי.כשכואב צועקים.

הוי אריאל,,,,, כתב:


הוי... אריאל... ממש ככה. הלכתי מקודם ברחוב והלב שלי כואב. זועק. מתפוצץ. ואני לא מבין. מאיפה?!.. לא מבין... שואל ולא מבין...

ויש גם כאלו שחיים מהכאב, דהיינו אם לא כואב להם, אז כואב להם עוד יותר, הכאב עושה להם טוב, קשה לי להסביר מהיכן נובע הצורך הדחוף הזה 'לכאוב', אבל לפעמים האדם כואב לכאב,

מכירים את התחושה הזאת?

אולי הכאב שלנו בסופו של דבר עיקר משמעותו הוא געגוע פנימי מאוד עמוק מאוד חזק שאין לנו שום דרך לבטא אותו בעצמו
אולי כשהוא חסר לנו הכאב הזה אנחנו מתגעגעים לגעגוע הזה עצמו להרגיש באיזו שהיא דרך כלשהי את הרצון הנעלם שלנו לחיים מאירים באור בהיר

שלום 'בעצתך' היקר

התבוננתי הרבה בשאלתך בימים האחרונים מדוע כ"כ כואב לנו, ורציתי להוסיף נקודת הסתכלות שקצת סייעה לי להבין שזה משהוא פנימי שלא אבין כ"כ..

הנקודה הזאת מגיע מעולם המוסיקה שאני כ"כ אוהב (יותר מדי לצערי.. )
אני הרבה זמן מנסה לפצח עם עצמי את השאלה מדוע אני חש בהנאה כ"כ גדולה לפעמים למשמע שיר/מנגינה שנוגעת בי בעומק התודעה, וגורמת לי להרגיש מין ריחוף שקשה לתאר במילים, זה סוג של "טריפ" נראה לי ע"פ חוויות שקראתי ממכורים לחומרים כימיים מסוכנים וממכרים ...

אגב אזכיר כאן דבר תורה קצר ששמעתי ממו"ר ראש ישיבתי זצוק"ל תוך כדי הליכה ברחוב ללוותו לביתו מביהמ"ד בימי חורפי..
למדנו אז מסכת ע"ז, ושאלתי אותו האם אוכל להבין בצורה רציונלית את היצה"ר העצום שהיה לדורות הקודמים לעבוד ע"ז עד שכפי שכתוב בְפֶרֶק חֵלֶק (סנהדרין קב, ב) נגלה מנשה לרב אשי בחלום ואמר לו - "אִי הֲוֵית הָתָם, הֲוֵית נְקִיטַת בְּשִׁפּוּלֵי גְּלִימָא וּרְהַטְתָּ אַבַּתְרַאי" - אם היית בדור שלי היית מרים את שולי גלימתך ורץ אחרי לעבוד ע"ז - בתרגום חופשי,
מו"ר עצר את הילוכו הסתכל עלי ובחיוך קטן שאל אותי - "לקחת פעם סמים"? ..... עניתי שלא זכיתי אפי' להדליק סיגריה ב"ה, ואז למיטב זכרוני הוא עשה לי תנועה של "מה לעשות אז לא תבין... לא נורא", ובסוד קדושים מי יעמוד.
כן הוא היה אדם מיוחד ואני קצת מתגעגע אליו.. למדתי ממנו על היכולת לשלוט ברגשות בצורה מוחלטת. הוא יכל לשנות את המצב התודעתי/הרגשי שלו בשנייה מקצה לקצה - כפי שמסופר על כמה גדולי הדורות. - הלוואי שאזכה לחלק קטן ממה שהוא השיג בעבודה פנימית עם עצמו.

בחזרה למוזיקה, מה שלי נראה זה ששמיעת מוזיקה גורמת לנשמה שלי לתנועה ותזוזה, ולכן מוזיקה יכולה לגרום התעלות רוחנית וגם להפך, למה ומדוע מוזיקה גורמת לנשמה שלי לזוז? אני לא בטוח שאוכל אי פעם באמת להקיף ולהבין עד הסוף, אבל ככה ריבונו של עולם ברא את עולמו המופלא, ובאותו אופן עשיית פעולה בתאווה כנראה גורמת לנשמה שלי לזוז ובאותו אופן אם התנועה הזאת פעלה את פעולתה ע"פ מה שהקב"ה קבע ועזרה לי להכניס קדושה בחיי ובעוה"ז, התוצאה של הפעולה תהיה שמחה והתעלות, ואם הפעולה הייתה לריק כנראה שהיא מוסיפה הפך הקדושה בי ובעוה"ז ואז מגיע הכאב על כך.

עדיין יש הבדל גדול בין שני העולמות הללו - מוזיקה ותאווה, שעוד לא ברורים לי לגמרי,
כי במוזיקה למשל כשאני שומע שיר שאינו קודש ושכנראה גם לא ממש גורם לי להתקדש, אבל אני בכל זאת נהנה ממנו בצורה מאד עמוקה (סוג של השתמשות בתאווה לבטלה ע"פ ההשוואה שעכשיו עשיתי ביניהם) אין לי את הכאב העמוק הזה.

ובהקשר הזה עוד משהוא ממו"ר - פעם ראיתי קרי ביוה"כ, והייתי קצת מבועת מעצמי, קראתי את הגמ' בסוף מסכת יומא ושאלתי אותו איזה תיקון לעשות לזה ומה ה' ניסה לומר לי, הוא ישב איתי והרגיע אותי ואמר לי שעלי יותר להתבונן איך להוסיף קדושה בחיי ע"י לימוד התורה, שלח אותי ג"כ לקרוא את הגמ' שהזכרתי שכותבת דברים מעודדים על מי שזה קורה לו ומצליח לשרוד באותה שנה בחיים...
ואמר לי בסוף בעדינות - יש משהוא שמאד גורם לנפילות הללו בתאווה ואם אתה מכיר "חברים אחרים" שלך תעודד אותם להתגבר על זה - 'לשמוע מוזיקה לא קדושה'.. אז הנה אני מקיים את צוואתו לי הקטן ומעודד אתכם להתגבר על זה ולהתקדש.

ייזכני ה' להבין בעתיד בעזרתו יתברך ולהתעלות אליו מתוך שמחה וטוב לבב. אמן.

מצ"ב שיר קדוש (לדעתי..) של הר' שולי רנד שליט"א על הכאב ומטרתו בחיינו - התחברתי מאד למילים ולמנגינה

שולי רנד - "מה התכלית"
מה התכלית של זה הכאב
אם לא לנענע לי את הלב
ששקע בתרדמה
וזה זמן רב שלא החסיר פעימה

למה באתני זה הקלון
רק לנפץ בי את הדמיון
שאני מין כל יכול
נוח לסלוח נוח למחול

מה רצתה זאת הנפילה
רק לעורר אותי שוב לתפילה
אל השמיים האדומים
שיתהפכו עליי לרחמים
רחמים
רחמים

לב העולם אתה שומע
מה זה לפתע מפחד אני
באמונה אני יודע, יודע
שלא תבזה תפילת עני
שלא תבזה תפילת עני

כמה חביב זה הכאב
עת הוא מזכיר לי מי המסבב
מי מוציא מוליך ומביא
מי את כול זאת עליי
באהבה הביא

טוב ויפה זה הכיפוף
שמשבר לי עוד קצת את הגוף
הגוף שאף פעם לא מתרצה
הן כבר זחלתי לכבודו
עד הקצה

מה רצתה זאת המכה
רק להוליד מתוכי צעקה
אל השמיים האדומים
שיתהפכו עליי לרחמים
רחמים
רחמים

את עיניי עצמתי סגרתי את הספר
שעה שהיתי ליישב את דעתי
את גאוותי השלכתי בפינת החדר
וכך עמדתי לפרש את שיחתי

לב העולם אתה שומע
מה זה לפתע מפחד אני
באמונה אני יודע, יודע
שלא תבזה תפילת עני
שלא תבזה תפילת עני.

אמן.
שולי רנד - מה התכלית

גדעון כתב:

ואולי הרצון הזה בכאב, נובע מפחד מאיבוד האושר? אם אני בקומה ראשונה (כאב) ואני נופל למטה, יכאב לי הרבה פחות מאשר אם אהיה בקומה 10 (אושר). כמה שאהיה יותר גבוה, ההתרסקות תכאב יותר. מה דעתך?

tc כתב:

TC, עמוק. כהרגלך בקודש...
אם הבנתי נכון, אתה בעצם אומר שאם אתה מאושר, אתה לא יכול לקוות לאושר? כאילו, השגת את המטרה?

פנימה כתב:

באמת שאלה מעניינת. גם אני יכול להנות ממוזיקה גסה לנפש, ולא ארגיש את הכאב.
אולי השאלה היא פשוט במינונים?
אולי אנחנו פשוט פחות רגישים לנפש שלנו. לכאב של ההתרחקות מהקב"ה. ובתאווה זה מתפרץ כל כך חזק שאפילו אני הקטן יכול להרגיש...
נזכרתי בסיפור על ר' חצקל לווינשטיין זצוק"ל (נדמה לי) שעבר באוטו ליד בית קולנוע והוא התכופף שלא יפגע בו האור שבוקע משם... נמשיל אותם לאדם עם חולצה נקייה לבנה, ואילו אני עם חולצה מלוכלכת עם כתם פה וכתם שם. על צדיק, עם חולצה נקייה, כל כתם קטן מיד בולט. ואילו עליי... ה' יעזור... עוד שיר או סרט כבר לא מרגישים. אבל עוצמת התאווה כל כך גדולה, שאפילו על החולצה המלוכלכת שלי אני מרגיש אותה טוב
נפקא מינא מזה, שזה שעדיין כואב לי, אומר, שאני עדיין מרגיש את ההתרחקות.
עדיין יש בי קטע נקי שיכול להתלכלך עוד יותר! אחרת, מה כבר ההבדל?

אפשר כמובן לקוות לאושר עליון יותר...
אולי העיקר הוא שהאושר היותר עליון באמת מגיע אלינו בדרך של הכאב כי לגודל אורו אין לנו דרך אחרת לקבלו...

גדעון כתב:


כן. מכיר.
לפעמים נדמה לי (לא במודע) שהדרך היחידה להרגיש חי, היא לכאוב. אז אני כואב, ויוצר סיטואציות שיגרמו לי לכאב.
לפעמים זו דרך (שוב, לא מודעת) לגייס רחמים ותשומת לב מהסובבים אותי. אני מאמין שרק אם יכאב לי יאהבו אותי.

שלום דר'

ראיתי לפי אחד מהפוסטים שלך שיש לך התמצאות בתורה של ר' אשר פריינד, הוא מדבר הרבה מאוד על המוסג הזה שאדם חיי מהמסכנות שלו, נראה לי שזה ממש הנקודה שאתה וגדעון כתבתם,

אולי הכאב מגיע משימוש לא נכון הרי התאווה ניתנה לנו ע"י הבורא למטרה מסויימת באופן מסויים במינון מסויים
וכאשר אנחנו משתמשים בדבר שנוצר לשימוש ספציפי שימוש קדוש ומנסים לענג את הגוף אולי זה ההרגשה הלא טובה
שאנחנו מרגישים

אני חושב שכל התמכרות בעולם כל איבוד שליטה מכל סוג גורמת לכאב על איבוד השליטה ועל מסירת המושכות לידיים אחרות שמובילות אותך לאן שהם רוצים מצד אחד אתה רוצה לראות את הנופים החדשים ומצד שני הם כבר לקחו אותך לתהום רבה בעבר וכך אנחנו נזרקים בכף הקלע וזה כואב

דברים מחזקים של הרב קוק בנושא הכאב המדובר פה בשרשור.
(מתוך 'ניצוצות' - מידות הראיה, ברית)

פגם הברית וריקנות

פגם הברית פועל על האדם ריקנות גדולה.
בגלל שהאדם משחית את 'כוח הנצח' שבו לשווא,
הפוגם בבריתו מאבד את היכולת להעריך דברים אציליים ומוסריים,
והוא יזדקק לשמירה ולעזרה,
מפני שכל ניסיון קל יהיה לו קשה.

(אגב במאמר מוסגר - סבי ז"ל ישב איתי פעם כשהייתי נער ואמר לי - "כשהייתי במחנה בשואה ראיתי בחוש שמי שנזהר מהחטא הזה יש עליו שמירה מיוחדת מלמעלה". 'פנימה')

אבל אל ייאוש,
אם יתגבר האדם בתשובה,
מתוך הזדהות וחיבור לאלוהים, (ממש 12 הצעדים!! .'פנימה')
ויצלול במעמקי החוכמה הרוחנית,
ישוב להאיר בו יסוד הטוב.
ודווקא בגלל שאיבד את מצפונו,
יתעורר בו צימאון גדול,
וכמיהה נוראה,
להיחלץ ממצבו,
ולעלות למעלה ולהתחדש,
ויזכה לעלייה גדולה,
עוד יותר ממצבו הקדום. (!!!)

שיהיה לכולנו יום טוב ומחובר אליו יתברך.
 

רק עכשיו ראיתי את השרשור הזה (או שכבר הגבתי עליו ואני לא זוכר... ). בכל אופן, בשלב מסוים בדרך שלי בתכנית (ובעקבות הרגשה מוחשית שהתקפי הטינה עזים מהתקפי התאווה) התחדשה לי תובנה חשובה:

הכאב שלי הוא לא מהשימוש בתאווה. אני די נהנה מהתאווה. הכאב שלי הוא מהטינה. מהטינה העזה שיש לי כלפי עצמי ברגע שאחרי (ובשלבים מתקדמים: ברגעים שתוך כדי, ואף לפני...).

זהו כאב עמוק של שנאה עצמית, של חוסר היכולת להכיל את מי שאני, על חולשותיו התהומיות. תסכול מבעבע על הפער העצום בין מי שתכננתי להיות ובין מי שאני בפועל.

הבעייה המרכזית שלי היא לא עם התאווה. התאווה היא רק המקום שאליו אני מנסה לברוח, כדי לנסות לרפד מעט את הכאב שנגרם לי כתוצאה מהבעייה האמיתית שלי - הטינה וחוסר הקבלה.

כאשר אני מגיע לתכנית ומתחיל לאמץ את הקבלה, שהיא המפתח לכל בעיותיי, כאשר אני נעשה נכון לקבל את התכנית של אלוקים בשבילי (שאין פער עצום בינה לבין מי שאני... ), השלווה מתחילה להחליף את הרגשות השליליים הקשים הללו.