לאחר יותר מחצי שנה בקבוצות חיות של SA אני מוכן לקבל שאני באמת חסר אונים לגמרי מול התאווה, אך אני עדיין מתקשה עם מה שאחרים נראים בטוחים בו - שאין עונש משמיים על הנפילות, כי אין לנו את יכולת הבחירה.
ואסביר משני כיוונים:
ראשית, גם אם אני חסר אונים מול התאווה ברגע שאני בתוכה, אני לא חסר אונים לעשות את הפעולות שימנעו ממני להיכנס לשם. מה שמזכיר לי את הגמרא שאומרת שאדם שהלך בדרך שליד הנהר (ביום הכביסה, שהנשים היו מרימות את החצאיות שלא יתרטבו) כשהיה יכול ללכת בדרך אחרת, אפילו אם לא הסתכל נקרא רשע כי הכניס עצמו לניסיון.
שנית, דנו הראשונים האם אדם שאכל חזיר באונס לגמרי, האם עדיין יטמטם ליבו או שהדבר הולך על פי הכוונה. ופסק האבני נזר (כמדומני) שליבו יטמטם בכל זאת. ובאנלוגיה לתאווה: גם אם אין לי יכולת בחירה האם לפעול על התאווה או לא, עדיין כל השברירי נשמות והמזיקין וכוחות הטומאה (וכל הדברים שאפשר למצוא בעלונים של ונשמרתם) יהיו, בלי קשר לכוונתי המקורית.

אשמח אם מישהו יוכל להשקיט את דעתי בנושא הזה.