במאמר "אני אלרגי לתאוה" התייחסנו למה שקורה בגוף שלנו. אצל אדם רגיל שצורך תאווה מתעוררת בשלב כלשהו תחושה לא נוחה שגורמת לו להפסיק ללא מאבק פנימי. אבל באופן מוזר, אצלנו המכורים, התחושה שאנחנו מאבדים שליטה דווקא דוחפת אותנו "להתחפר" בתאווה, הרבה יותר ממה שתכננו מראש. זה קורה בגלל שאנחנו "אלרגיים" לתאווה, והגוף שלנו מגיב אליה אחרת מאשר אנשים רגילים. אנחנו לא יכולים אף פעם לצרוך תאווה בצורה "בטוחה" ולשלוט בכמויות. אנחנו רק יודעים איפה זה מתחיל, אבל אין לנו מושג איפה זה ייגמר.
כעת נתייחס למה שקורה בנפש שלנו. נפש של מכור היא חסרת שקט, נפש לא רגועה. בתחילת ההחלמה, לפעמים קצת קשה לנו להכיר בזה. אבל אחרי תקופה מסוימת של נקיות, בדרך כלל המצב הזה, שהדחקנו באמצעות שימוש בתאווה - צף ועולה. הדבר היחיד שאנחנו מכירים כדי להרגיע תחושות כאלה היא התאווה. אבל כל זה עדיין לא לגמרי מצליח להסביר: למה אנחנו שוב ושוב חוזרים לשם? הרי אנחנו חווים סבל והשפלה שרק הולכים וגדלים, וכבר מבינים בתוך תוכנו שגם הפעם זה הולך לשם!
מה שקורה הוא, שיש לנו בראש מחשבה אחת שמצליחה להשליך הצידה את כל המחשבות האחרות. פעם בכמה זמן תהיה לנו מחשבה ש"הפעם זה יהיה אחרת" ונצליח לעצור בזמן. הפעם נצליח "ליהנות קצת" בלי לשלם את המחיר של "לסבול הרבה". המחשבה הזאת תופסת את הבמה ונותנת את הטון, ובסופו של דבר היא תגרום לנו לחזור לשם, ולא משנה כמה סבלנו. הזיכרונות הכואבים לא מספיק חיים אצלנו כדי לעצור את זה.
זהו המלכוד הכפול שהמכור נתון בו. הבעיה של הגוף, שמאבד שליטה על כמויות הצריכה של התאווה, נראית אולי כמו הבעיה המרכזית שלנו, אבל היא באמת הבעיה הקטנה. מי שאלרגי לבוטנים פשוט לא אוכל במבה. ומי שאלרגי לתאווה פשוט לא צורך אותה. אבל מה קורה כשמי שאלרגי לבוטנים, גם אובססיבי לבוטנים - חושב עליהם כל היום בצורות שונות ומשונות, וכל פעם בטוח ש"יהיה בסדר"? זו כבר בעיה של הנפש, וזו הבעיה הגדולה - האובססיה של המחשבה, ולא האלרגיה של הגוף.
בספר הגדול (ספר הבסיס לתוכניות 12 הצעדים) מובא משל קיצוני שממחיש זאת היטב: אדם שיש לו תאווה לחצות את הכביש המהיר רגע לפני שמכוניות עוברות בו. בהתחלה הוא יוצא מזה בשלום, אבל לאט לאט הוא עובר תאונות יותר ויותר קשות. הוא רק יוצא מבית החולים, וכבר רץ שוב לכביש. אשתו מתגרשת ממנו, כולם צוחקים עליו, והוא בשום אופן לא מצליח להוציא את ה"דיבוק" הזה מראשו.
ההודאה באמת הזאת, שזה המצב אצלי, שאני אכן נמצא בתוך המילכוד הזה, "שאנו חסרי אונים מול התאווה" היא הצעד הראשון להחלמה.
