כותרת. כותרת. כותרת.

כבר כמה שבועות שיש בי רצון להתחיל גם-כן יומן מסע משלי. סוג-של שרשור שבו אוכל לשתף את ההתמודדויות והפחדים שלי. וגם את הניצחונות והתקדמויות בדרך. לתת קצת תקווה לעצמי ולאחרים שהמצב יותר טוב ממה שנדמה לי.

למה רק עכשיו אני מתחיל? כי לא ידעתי איך אקרא לשרשור הזה...

אני חייב למצוא שם מוצלח. לא, לא מוצלח, מדהים. משהו שיעניין את כולם, שכל מי שרואה את הכותרת, ישר יכנס לקרוא את הגיגיי. משהו שיהיה כ"כ מעניין שגם אנשים לא-מכורים יכנסו לפורום רק בשביל לקרוא אותי... (JJJ כשאני מבטא את זה בקול זה עוזר לי לצחוק על זה.)

כי אם אני לא מושלם, אז מה אני שווה...

וזה מביע בצורה בולטת את אחד מפגמי האופי שהכי ניכרים אצלי: פרפקציוניזם חולני. הכל-או-כלום. 'אם לא ייצא לי 100, אז עדיף לא לנסות בכלל'.

אז רק להיום: "אבא בשמים, תן בי את המוכנות להיות 80-90%, ולהיות שלם עם זה.

תן בי את היכולת לאהוב את עצמי אפילו אם אני רק 70%."

שבוע טוב ומפוכח לכולם.

אתמול הייתה לי מעידה.
הייתי אצל סבתא שלי, והייתי צריך להשתתף בשיעור בזום.
סבתא שלי נתנה לי טאבלט כדי שאוכל להשתתף בזום. ישר שקיבלתי אותו, נכנסתי לחנות האפליקציות, והתקנתי מסנן שעמד בראש הרשימה.
אחרי השיעור הייתי משועמם קצת. ועלה לי לראש לבדוק עד כמה הפילטר הזה שווה.
ובכן, התברר שהפילטר אכן יכול להתמודד עם ניסיון להסיר אותו, והוא גם חוסם דברים מפורשים. (פיצ'ר שאהבתי במיוחד היה שאם אני לוחץ על המקש של השבתת הסינון בתוך האפליקציה, אז מופיעה לי הודעה ארוכה שאני צריך להקליד את כולה בשביל ההשבתה.
ההודעה היא משהו כמו "אני מתחייב שלא אנצל את האפשרות הזאת לצפייה בפורנו, כי אני אוהב את עצמי מכדי להרשות לעצמי ללכת למקום הזה.")

בכל מקרה, התברר לי שאפשר לעקוף את הפילטר דיי בקלות.
אני מאמין שעמדתי 5-10 דקות מ"ביקור" בפורנו, כשלפתע ההורים שלי הגיעו לבקר.

אבא בשמיים שלח לי "שעון מעורר". תזכורת לצאת מעצמי כי אני לא רוצה להגיע לשם.
הלכתי אחרי זה לקבוצה, ובערב ישבתי ומילאתי את "יומן הדחפים" של GYE. כלי מדהים שעוזר לעשות סדר בראש. ממליץ בחום.

עדיין מרגיש קצת מהאובססיה. מתפלל לזכור שאני ממש לא רוצה ללכת לשם.

וואו. אני ממש שמח בשבילך על העזרה שנשלחה, בהחלט הזדמנות גדולה להמשיך להישאר נקי.
ישר כוח על פתיחת היומן. תמשיך לעדכן!
ותדע שגם אם אתה 70% אתה 100% כבן אדם. תמיד. אין ציונים בקטע הזה.
לגבי הפרפקציוניזם, אני מזדהה. ואני מעודד אותך צעד צעד, להתחיל להוריד מ100% ל%99, ואז ל%98 עד לדרגה שאתה מעוניין בה. לאט לאט זה יחלחל. ההבנה שהעולם מגיע מראש כלא מושלם יכולה לעזור. נכון... זה מצריך עבודה, וחזרה על הדברים. קל לומר מאשר לעשות, אבל לפחות אתה כבר בדרך הנכונה. שבירת התבנית/ האובססיה כלשונך היא לא נעימה, אך הכרחית ולכן שינוי קטן יהיה סביל יותר ובעל משמעות גדולה.
הרבה הצלחה חבר!

אסירות תודה על עוד יום נקי. לא מובן מאיליו.
היה בי פחד, שבגלל שביום שני "נגעתי" בתאווה, תהיה לי אובססיה גוברת והולכת עד שאשתמש.
אסירות תודה לה', שבזכות פעולות קבועות ועשייה חיובית, לא הייתה לי אובססיה כזאת בימים האחרונים. למרות שאני כן מרגיש שסף הסבילות שלי לתאווה קצת עלה. אולי ב-20% ביחס לשבוע שעבר. מתפלל לזכור זאת לעתיד - לא שווה להתעסק עם תאווה, אפילו אם לא נופלים.

בימים האחרונים התחלתי קורס אקדמאי, שאני לומד במפגשי זום ובלימוד עצמאי.
החומר קצת קשה, וזה גורם לי תסכול מעצמי על שאני לא מושלם, ולא מבין הכל ברגע הראשון.
ואני מרגיש כאן הבדל חד בין זה לבין לימוד הגמרא הישיבתי - אם למדתי איזה תוס' ולא הבנתי, זה לא הפריע לי, פשוט ממשיכים הלאה... העיקר ללמוד עוד... עוד ר' חיים... עוד ר' נחום... עוד דף גמ' בסדר ב'... למי אכפת כמה זוכרים את הדף של אתמול.
ברגע שאני לומד חומר שאני צריך לזכור אותו למבחן (שלא לדבר על כך שהוא יהיה שימושי בהמשך החיים, שלא כמו החילוק של ר' שמעון בצרת-צרה), פתאום אני צריך לתרגל כישורים שלא הפעלתי כמה וכמה שנים טובות.

מרגיש לי שלימוד הגמ' הוא עבודה ללא מטרה. כמו בור אין-סופי שאני צריך למלא. (יש כזה משל על המימרא "לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה חופשי להיבטל ממנה."
אין פלא שאין לי טעם בלימוד הגמ'. איך אפשר למצוא טעם אם אין מטרה, ואין סיפוק...?

מה דעתכם? איך אתם מוצאים טעם בלימוד התורני?