בין הזמנים פסח, היה התרסקות,
חוסר נכונות לעבוד, חוסר כוחות להאמין שאפשר,
אחרי אותו בין הזמנים הרגשתי מחנק אדיר, ואזרתי אומץ, הצטרפתי לקבוצות הטלפוניות,
לקח לי זמן עד שהתחלתי להשמיע קולי שם, למדתי על הצעדים,
כבר לא הייתי צריך הסברים על חוסר אונים, בבין הזמנים פסח חוויתי את זה על בשרי חזק מאיי פעם,
הכאב, הצער, הבושה מעצמי, איבוד האמון בכוחות החיים, איבוד האמון בעולם....
לאט לאט חיזקתי את הקשר עם חברים, לחלקם נפתחתי יותר, לחלקם פחות, אפילו פגשתי חבר,
ואז הגיע תפנית, כאילו כבר לא מצאתי את הזמן לקבוצה. כבר לא בא לי להתקשר לחברים,
זה קרה ביום אחד, זה לא שליפני הייתי עושה זאת לסירוגין, ביום אחד פשוט כבר לא נשארתי בקשר עם כלום.
זה לא מנע ממני, להמשיך לבוא לכאן, להמשיך לדבר עם בורא עולם, להמשיך ולהבין שאני חייב את העזרה,
אמרתי לעצמי שזאת רק תקופה, ואני חוזר לעניינים,
היום, עדיין לא בא לי לחזור לעניינים,
אבל שוב בין הזמנים, ושוב הזכרונות מבין הזמנים של פסח צפים ועולים,
אבל אני לא בורח לפחד, שיוביל אותי לשימוש, אני גם לא יתחיל לכעוס על עצמי שהדברים לא קרו איך שתיכננתי,
למדתי שהדברים קורים איך שהוא מלמעלה תיכנן,
למדתי שאין טעם לכעוס על עצמי, נרי אני בן אדם, ומותר לי לטעות.
ולמדתי להעריך עוד יותר את הפינה הקטנה הזאת פה בשמור עיניך,
שנותנת לי יכולת, תקווה, ואמון שאפשר, אפשר אחרת.
אני לא יכול להעביר לכם דרך המקלדת את ההבנה שלי עד כמה זה לא מובן מאליו שאני נקי....