עולה ויורד ועולה ויורד. אבל לא מרגיש שינוי לאורך זמן. או שכן. לא יודע.

אני מרגיש שאני מתחיל להתייאש שוב. להרגיש כאילו יש לי מחלה שאני לא מסוגל להתרפא ממנה. אני בדרך כלל נופל כמה פעמים בשבוע בשבועות הפחות טובים, ובזמנים טובים יכול להחזיק קצת יותר משבוע.

הנפילות עצמן הן יחסית קצרות בדרך כלל, חוץ ממוצאי שבת. מוצאי שבת זה תמיד זמן נורא בשבילי. אני לא בטוח מדוע ולא מצליח לצאת מזה. ואחרי כל מוצאי שבת כזה, אז אני מרגיש שההתקדמות שעשיתי חוזרת שוב אחורה.

וחוץ מזה, אני לא יודע מה עוד אני יכול לעשות. אני מנסה לראות סרטונים של האתר. וזה עוזר לי ומעודד אותי קצת. אפילו היה השבוע יום אחד שעצרתי כמה פעמים לפני שהתחילה הנפילה. אבל הנה אני נופל שוב ושוב... אז זה כן עוזר או שזה לא?

ניסיתי ללכת לטיפול אצל מישהו. האמת שזה היה מישהו שאני מכיר, ואולי זה לא היה רעיון טוב. אני מכיר אותו, ועדין חושב שהוא אדם טוב. אבל הוא ממש הבריח אותי. הוא דיבר איתי על זה שצריך שיהיה ברור שזה קו אדום שלא עוברים, שזה ייהרג ואל יעבור, והסביר שעד שלא ברור שמוכנים ללכת עד הסוף אז אי אפשר לנצח. הוא גם הפחיד אותי שהוא הולך לבקש ממני "להתאבד" על זה, לשנות את כל אורח החיים שלי.
זה לא שאני לא רוצה לצאת מהמצב שאני נמצא בו, אבל להרוס את כל הדברים הטובים שכן יש לי בחיים זה לא הדרך.
אחר כך דיברתי אותו והוא הבהיר שזה בכלל לא מה שהוא התכוון, ולקחתי את הדברים שלו למקומות שהוא לא התכוון.
אבל לא ייודע, עדין אני מרגיש שזה הרחיק אותי כל הדברים שהוא אמר. 
וחוץ מזה שאין לי עכשיו כסף בכלל. זה עצוב, אבל אני מרגיש שהסיבה האמיתית שהפסקתי את הטיפול זה הכסף, כששאר הדברים הם סתם חולשה במוטיבציה. יש לי כרגע בעיה כלכלית.

אני ממש מחפש עידוד שהמצב לא אבוד. חברים, אני ממש נמצא על סף הייאוש מהמצב הזה. אני בעיקר מרגיש שאין לי אמון בשום שיטה. כל דבר שאני מנסה אולי עוזר קצת אבל אז אני נופל שוב. אולי אני צריך פשוט לנסות בעקביות ולהתעלם מהנפילות, אבל לנסות מה? לנסות סרטונים? לנסות לזהות טריגרים? אני מזהה אותם גם ממרחק קילומטר אבל איך זה עוזר לי אם אין לי מה לעשות מול זה או שאני לא מצליח להתגבר על זה? לכתוב מה המוטיבציות שלי? כמה פעמים ביום אני אמור לכתוב את המוטיבציות שלי? אמורה להיות לי רשימה בשלוף? אני חושש מאד לכתוב דברים (גם על המחשב האישי שלי, וגם בפתקים) שאחרים לא יראו. ובכלל, הרבה פעמים אני מנסה להזכיר לעצמי את העקרונות כשאני רואה שאני עומד ליפול. אז אם זה לא עוזר הרשימה כן תעזור? אז מה אני אמור לנסות? איך אני אמור לדעת מה אני אמור לעשות? איך אני יודע שיש דרך החוצה מהחושך הזה?
הלוואי והיה לי איזה מתכון, איזה רשימה של דברים שאם אני עושה אותם אני פשוט מתרפא.
נגיד שעתיים ספורט בשבוע, שלושה מלפפונים כל יום, ולקבוע שעה ללימוד תורה כל ערב.

לא יודע איך להתקדם, לא יודע מה לעשות, לא יודע אם יש דרך.
אם למישהו יש עצה מה לעשות אשמח לשמוע.

לפני שעה קיבלתי התקף חרדה מטורף, אחד כזה שלא זכור לי, הייתי בטוח שזה ייתקע ואני יהיה ככה עכשיו כל הזמן, אז נכנסתי לאתר פה והבנתי שלעזור לבני אדם אחרים, לשמח אחרים זה נותן סיפוק ושמחה יותר מכל דבר אחר, אם תרצה לדבר בפלאפון אשמח

שלום בן חור
מזדהה מאד עם התחושות שלך
באופן עקרוני אני חושב שהרעיון של להתאבד על זה הוא די נכון, כי באמת צריך לעשות דברים שממש לא טבעי לעשות אותם, כמו להודות בחוסר אונים, לקבל את החוסר אונים, ללכת לטיפול או לקבוצות, אלו לא דברים שנעים לעשות, וצריך להתאמץ מאד לעשות אותם
אבל מצד שני אני חושב שהדרך להצליח לעבוד בכל הכח היא ע"י ההודאה בחוסר אונים מול התאווה, ורק כשמחליטים שאין מה לעשות, אפשר להחליט שנעשה הכל בשביל להרפא, ואז באמת נעשה את זה.
משל למה הדבר דומה, לאדם שח"ו גילו לו גידול בראש, כל עוד שהוא לא יבין שבאמת גילו לו גידול ואם הוא לא יטפל בו הוא ימות, אין שום סיכוי שהוא ישלם המון כסף בשביל ללכת לניתוח שיפתחו לו בו את הראש ויפגעו בעצבים מסוימים וכו', רק אחרי שהוא מפנים שזו המציאות אז הוא מתאבד על זה.
ואגב אני לא אוהב את המשפט להתאבד על זה, הוא קצת מלחיץ...
נראה לי יותר נכון פשוט לעשות הכל אבל הכל בשביל להירפא
בהצלחה אח יקר

שני דברים:
א': חשבתי על זה והתחדד לי קצת מה באמת רציתי, אז אני רוצה רגע לדבר על זה. יש לי שאלה אמיתית, ואני אשמח מאד אם מישהו יכול לתת לי תשובה טובה על זה...

אני מרגיש שהשאלה הגדולה היא כזו: אני יודע שאם למשל אני רוצה לרוץ מרתון, אז מה שאני צריך לעשות זה לצאת פעמיים בשבוע לריצה של 2 קילומטר. בשלב מסוים אני ארגיש שאני מסוגל יותר, ואני אעלה את הכמות. ככה לאט לאט עד שבשלב מסוים אני אוכל לרוץ מרתון. זה יכול לקחת שלוש שנים, עשר שנים או עשרים שנה. אבל אני יודע שאני בכיוון הנכון.
אם אני רוצה לעשות תואר במתמטיקה, אז אני יודע שאני צריך להתחיל להשקיע זמן בתרגול תרגילים פשוטים, וכשאני ארגיש שהם קלים אז לעלות רמה וכן הלאה.

אבל בתחום הזה, שבמובן מסוים הוא מנטלי - אני מרגיש שאני לא באמת יודע מה הדבר, מה הדרך, מה הנקודה, שאם אני אגע בה אז אני על הדרך הנכונה.
אני מרגיש שאני חושש שאני כמו מישהו שכל היום ישתה חלב עשיר בחלבון, ויעשה לעצמו רשימת מוטיבציה על ספורט, ויראה תוכניות על ספורטאים אבל לא יזוז מהכיסא. זה נחמד, ואולי יום אחד זה גם יזיז אותו, אבל הוא לא יכול עדין לומר לעצמו שהוא כבר על המסלול הנכון. 

אני רוצה לדעת שאני מתקדם, לא שאני ממלא את עצמי בסרטונים יפים על כוח רצון, על החשיבות של הנקיות, ועל תיאוריות יפות של איך מתמודדים עם דחפים.

אני אחדד אפילו עוד יותר. נגיד שאני שבוע לא נופל, אז לכאורה זה הסימן לזה שאני בדרך הנכונה, נכון? אבל מה עם בשבוע אחר כך אני נופל ארבע פעמים? אז איבדתי את ההתקדמות? נגיד שיום אחד אני כמה פעמים מתגבר על יצרי, עונה את התשובות הנכונות, עושה גלישת דחפים או משהו כזה - ומתגבר. ואז יומיים אחרי זה אני מתרסק בלי לתת שום חשבון. אז יהיה מי שיגיד - תשמח שהתקדמת. אבל אני שואל - הרי גם כשמתחילים התמכרות אז לפעמים נופלים ולפעמים לא. איך אני יודע שאני בעלייה? איך אני יודע שאני לא במצב סטטי, לפעמים כן ולפעמים לא? (או אולי אפילו בירידה?)

אני מרגיש שחלק גדול מהייאוש נובע מחוסר הוודאות הזה. אני רוצה לדעת שאני בכלל על המסלול. שאני בכלל עושה את הדבר הנכון. עזבו כרגע את שאלת ההצלחה. מי אמר לי שאני הולך בדרך הנכונה? שאני משקיע את המאמץ או הזמן שלי בפעולות שבאמת יביאו אותי, מחר או בעוד עשר שנים, למקום הנכון?
אני חושב שזה התסכול הגדול שבא לידי ביטוי בדברים שלי קודם, אלה שכתבתי בלילה. אם למישהו יש מענה לתת לי, מענה ברור ובהיר, כזה שיגרום לי להאמין שיש דרך שהיא אמיתית, שאם אתה נאחז בה אז אתה על המסלול - זה נראה לי הדבר הכי משמעותי כרגע. 

ב': לגבי הטיפול, וכל הקטע של ה"להתאבד על זה". אז ככה. בעיקרון כתבתי את הדברים בדרך אגב, הנושא המרכזי הוא מה שדיברתי למעלה.
אבל אני אענה בכל זאת לגבי הענין. קודם כל, אם דורשים ממני "להתאבד על זה", אבל אני לא בטוח שאני מאמין בשיטה, זה כמו ללכת לרופא שאתה לא סומך עליו כדי שיעשה לך את הניתוח מוח המדובר... לפעמים אולי אפילו נעדיף לחיות את מה שנשאר מחיינו עם הגידול המדובר, או לנסות טיפולים אלטנרטיביים, ולא ללכת למנתח מוח שאין לנו אמון בשיטה שלו, נכון?
ודבר שני לגבי ה"להתאבד על זה", זה שאם מדברים על צעד ספציפי - אני מוכן לדון עליו, ולנסות להיפתח לאפשרות ולשקול אותה ברצינות. אבל כשמדברים איתי על - האם אתה מוכן לעשות כל מה שיידרש, אז התשובה שלי היא "לא!!"
ואני לא חושב שהבעיה היא אצלי. ואסביר. אם יבקשו ממני לוותר על העבודה שלי, על הלימודים האקדמאיים שלי, על המשפחה והחברים שלי, על הכסף שלי, על הזוגיות שלי, וכו', אז ההפסד שיצא מזה הוא גדול פי כמה ממה שאני אקבל כרגע אם אני אלך על זה.
ובחלק מהדברים עשוי להיות וויתור מהסוג הזה. (למשל חלק מהדברים שעשויים לעזור לי לא להגיע למצב שיש לי גישה לאינטרנט פרוץ, זה עזיבה של חלק מהנ"ל. הליכה לטיפולים מסויימים, עשויה להיות כרוכה בחשיפה מסוימת למשפחה, שאני לא בטוח שיצליחו להכיל את זה בצורה טובה... וכן הלאה. לפעמים המחיר גדול יותר ממה שזה באמת נותן. האם אני עושה חשבונות נכונים בהקשר הזה של עמידה בענייני מצוות? אני מאמין שאני עושה את החשבון בצורה ישרה וכנה, ושזה רצון ה' ממני. איני יכול לדעת בוודאות שאני לא טועה, אינני נביא.)
(הערה- אני לא יודע מה מצבו של כל אדם, יכול להיות שיש כאלה שמרגישים שההתמכרות שלהם עברה סף מסוים שהיא באמת שווה ללכת על זה בכל מחיר, כמו למשל מישהו שפוגע באנשים במציאות האמיתית.
אני ברוך ה' במקום אחר לגמרי, אני אפילו לא נכנס לפורנוגרפיה כגבול שקבעתי לעצמי כבר לפני שנים וה' נותן לי כוח לעמוד בו, אלא רק דברים "מסביב". וגם לא משקיע בזה את מירב זמני, לא מרגיש שאני חי בשקר אחד גדול, ולא שאני מרמה את כל הסובבים אותי. יש לי התמודדות, וככל הנראה שהיא עונה בהחלט להגדרה של התמכרות, ויש לה גם מחיר נפשי וטכני מסוים. אבל אם אני אקריב את כל הטוב שיש לי על זה - אני חושש שאני בעיקר אצא מופסד מזה... וזה גם לא מה שיחזק לי את הנפש)

ראשית אומר שממש ניסחת בבהירות ובשיטתיות את השאלות שלך. תענוג לקרוא.

א. זו שאלה מצוינת. איך אפשר לדעת שאנחנו בכיוון הנכון? איך אפשר למדוד הצלחה?
הלוואי שהייתה לי תשובה ברורה, אבל אני חושב שזה חוסר סבלנות לצפות לתוצאות מיידיות. תהליך לוקח זמן, בייחוד כשהוא נפשי ועמוק.
יש באתר כל מיני שאלונים שמאפשרים לך להעריך את המצב שלך. אולי הם יהיו לך לתועלת.
אני אישית לא מרגיש כ"כ התקדמות ביום יום, לפעמים אפילו נסיגות גדולות (בין-הזמנים האחרון לדוגמא), אבל כשאני מסתכל אחורה שנה-שנתיים-שלוש, אני קולט איזה שינויים עצומים עברתי, וכמה שהאישיות שלי שונה ממה שהייתי בעבר. שבח לקל.
עריכה: יש דבר כ"כ פשוט שאפילו לא חשבתי לשאול: האם אתה עושה תרגילים אקטיביים או רק צופה בסרטונים?
האם מילאת יומן דחפים בשנה האחרונה? האם זיהית מה המעגלים המסוכנים שלך? האם אחרי כל נפילה את יושב ומנתח מה קרה עם הכלים של GYE?
אם אתה ב-SA: האם כבר כתבת צעד ראשון? האם יש לך ספונסר? האם אתה בקשר עם חברים כל יום? צעד ארבע?
אם התשובה חיובית לחלק מהדברים, אז מבטיח לך שאתה נמצא בהתקדמות, גם אם אתה לא רואה את זה כעת.

ב. "להתאבד" זו מילה בומבסטית שמשתמשים בה בתוכנית 12 הצעדים, אבל אף אחד לא יבקש ממך לקפוץ מבנין.
דרך יותר מדויקת תהיה לשאול: האם אתה מוכן לוותר על נוחות ודברים מסוימים, אפילו דברים חשובים, בשביל לצאת מהחרא הזה?
אינטרנט פתוח זו דוגמא מצוינת. גם הנכונות להקדיש כמה שעות כל שבוע בהליכה לקבוצות ועשיית פעולות זה דבר לא קטן.
אני מבין שיש דברים שאתה מוכן לוותר עליהם, ויש דברים שלא. וזה בסדר גמור. אף אחד לא מצפה ממישהו שיתגרש מאשתו למען הניקיון.
הדוגמא הכי קיצונית שאני מכיר, זה חבר SA שהיה מכור לשיטוטים עם הרכב שלו - היה נוסע שעות על גבי שעות ברחובות ומביט בנשים. בשלב מסוים הספונסר שלו הציע לו שהוא צריך למכור את הרכב שלו, וזה היה קשה אבל הוא עשה את זה.
ממני אישית, הדבר הכי גדול שהציעו לי לעשות היה להיפטר מהטלפון הפרוץ.
בכל מקרה זה לא הוראה סתומה ונחרצת מלמעלה, אלא ישיבה ביחד עם אדם שמבין אותך, אבל אין לו את הנגיעות שיש לך, שמעוורות אותך לאמת. ואז הספונסר יכול להראות לך את מה שברור מאיליו.

עד כמה השכל שלי מוצלח? האם המקום שהגעתי אליו בזכות השכל שלי הוא מקום שאני רוצה להיות בו? האם אני מוכן לסמוך על מישהו אחר מתוך הבנה שלא משנה עד כמה הוא גרוע, גרוע כמוני הוא לא יכול להיות?

כשהגעתי ל-SA שאלו אותי האם אני רוצה להפסיק. חשבתי על זה ועניתי שאני רוצה לרצות להפסיק. זה הספיק לי בשביל להתחיל את הדרך.
מציע לך לשאול את עצמך, האם אתה רוצה לרצות לעשות כל דבר שנצרך כדי לצאת מהחרא הזה?

בהצלחה!

דבר ראשון - תודה רבה על התגובה המפורטת שגם נוגעת היטב בנקודות!
(ועל הסבלנות לקרוא כל מה שכתבתי, אחר כך ראיתי כמה זה ארוך...)

לגופם של דברים:
א': האמת היא שחלק מהקושי שלי הוא כבר בבניית התוכנית. כשאני נכנס לאתר כאן אני מרגיש קצת מוצף בכלים, אפשרויות, שאלונים, מדריכים, שאלות שאני צריך לענות עליהם לעצמי.
זה מדהים, ושאפו לכל מי שאחראי לזה! אני ממש שמח לראות איך במאבק העולמי הזה יש כוחות שקוראים למלחמה נגד הרוע, ויוצרים כלים רבים, מגוונים ומעולים.
אבל אני מרגיש שאני לא יודע מה הדבר שצריך להיאחז בו.
אני מבין שאני לא יכול לצפות לראות את ההתקדמות בעיניים, ושזה לא נכון לבחון כל הזמן האם הצלחתי או נכשלתי. ודווקא בגלל שהמציאות בשטח היא לא מדד טוב להתקדמות שלי, אני רוצה לדעת שהתוכנית שאני נאחז בה היא לא סתם גיבוב של פעולות (חלקן אקטיביות יותר, חלקן פסיביות יותר), שוודאי שיש בהן תועלת אבל זה קצת כמו לשלוח למלחמה חיילים אחרי טירונות של חודש שבה מלמדים אותם להשתמש בחמש סוגי רובים שונים, שני סוגי מטוסים, טילי קרקע-קרקע, וטנק. הם בטוח יוכלו לעשות עם זה משהו, אבל זו מלחמה מבולבלת.
אני קצת מחפש משהו לתפוס ביד, כמו הריצה של אלפיים קילומטר פעמיים בשבוע, כשהיעד הוא ריצת מרתון. (גם אם אני יודע שאי אפשר להציב תאריך לשינוי, ושקשה למדוד, אני יודע שאפשר לעשות את זה)

אני מרגיש גם שחלק מהקושי שלי למדוד התקדמות הוא דווקא בגלל שהמצב שלי הוא לא ממש בתוך הזבל... זה בא והולך. אבל זה כל הזמן בא והולך... אז קשה לי מאד למדוד עד כמה עליתי או ירדתי. נדמה לי שאני עולה (ביחס לנקודת התחלה שהיא כשנה אחרי שמצאתי דרך לעקוף לחלוטין את הסינון שהיה לי על המחשב. הבעיה ההיא תוקנה, אבל אני עוד צריך תיקון), אבל כבר תקופה ארוכה שאני מרגיש שאין סימן ממשי לשינוי משמעותי.

למעשה, אני בהחלט מאמין ששינוי אפשרי. כשהייתי נער היו לי בעיות בתחום (בתדירות גבוהה בהרבה), ונגמלתי מזה לחלוטין למשך כמה שנים (אולי היו מעידות חד-פעמיות, אך לא יותר.) אבל אני רוצה לדעת שאני פועל נכון ולא סתם יורה לכל הכיוונים (שזו גישה אפשרית, אבל היא במובן מסוים קצת דומה לגישה של "אם רק תרצה יותר אז תנצח", שאם היא היתה מוצלחת אז כנראה שרובנו לא היינו פה... בפעם הקודמת אגב, בימי נערותי, הגמילה שלי היתה בעיקר בזכות כוח הרצון.)

איני מכיר כמעט כלל את SA. וזה עיקר מה שיש לי לומר בנידון. אם אתה רוצה שנרחיב בנושא - אעדיף לדבר על זה בפרטי.

ב': אני מאמין שאני מוכן לוותר על דברים. אבל אני מרגיש גם, שכאדם דתי שמאז ומתמיד היה "ילד טוב", יש לי הרבה פחד מלהיות בעמדה שבה תובעים ממני לעשות משהו "כי זה הדבר הנכון לעשות", וזה מגובה בחובות תורניות וכדו'. באיזשהו מקום אני מפחד שתיווצר מעין "כפייה" רגשית, שתיצור עלי לחץ שיהיה לי קשה לעמוד בו ויבלבל אותי.
לכן אני לא רוצה שהאמירה הזו של "להתאבד על זה" תהיה על השולחן.
אולי באיזשהו מקום לילד שבתוכי חסר האמון בעולם המבוגרים והרבנים והצדיקים שהם יודעים מתי הדרישות התורניות והצודקות שלהם יכולות להרוס אותי.
אולי זו חלק מהסיבה שהדברים שלו בתחילת הטיפולים אז הפחידו אותי כל כך.

חיבוק ענקי, אח יקר!
אני ממהר עכשיו, כך שאין לי זמן להגיב בפירוט.

א. הייתי ממליץ לך להתעלם מכל ארגזי הכלים והקורסים הנוספים, ולהתחיל רק את "לטוס אל החופש".
תצפה בסרטונים אחד-אחד, תעשה את כל התרגילים לפי הסדר, בלי לחץ. תקדיש לעצמך פרק זמן מוגדר לעשות את זה - אולי חודש. ותציב לעצמך יעדים ריאליים איפה אתה רוצה לראות את עצמך בעוד חודשיים-שלוש. (אמירה כמו: "להפסיק עם זה לתמיד ולא להסתכל יותר על דמות אישה לעולם" זה לא ריאלי...)
בעוד חודשיים תוכל לראות עד כמה עמדת ביעדים שלך, ולפי זה לקבל מושג מעורפל האם זה עוזר לך.
קח בחשבון שבדברים רגשיים ונפשיים אפילו הפסיכולוגים הגדולים "יורים באפילה" - מנסים שיטה-שיטה עד שמשהו אצל המטופל עושה "קליק" ויש התקדמות. ההקבלה לחיילים בשדה הקרב לא כ"כ מוצלחת.

אני לא חושב שאתה חייב את SA, אבל זה בהחלט יוכל לעזור לך, אם תרצה. (יש בקבוצות אנשים שהיו במצב טוב יותר ממך, ולמרות זאת הרגישו שהם צריכים את זה.)
מוזמן לדבר איתי באי-מייל: avi.cohen1456#gmail.com (תחליף את הסולמית בשטרודל)

ב. אין לך מושג עד כמה אני מזדהה איתך.
אולי ארחיב בהמשך היום, כשיהיה לי יותר זמן.
כאמור, תחליף את המילה "להתאבד" במשפט "נכונות לעשות כל דבר שאאמין שנחוץ."

תודה רבה על התגובה!
אני מקבל את דבריך. עדין קשה לי קצת הקטע הזה של לפעול באפילה, אבל אנסה לעשות מה שאני יכול.
(בסופו של דבר אני מרגיש שחלק משמעותי ממה שגורם לי לייאוש שגרם לי לפתוח את השרשור הזה, זה חוסר הוודאות הזה, וחוסר היכולת לדעת אם אני באמת עולה. אבל אני מבין שאלה דברים שקשה לסמן. והאמת שגם קצת מתעודד שאולי אני כן יכול לראות סימנים של עליה שנעשתה במשך הזמן...)

לגבי SA, האמת שאני מרגיש שלא כל כך מתאים לי כרגע להצטרף לקבוצות כאלה בעולם הממשי. אולי בהמשך אם אראה שאיני מצליח להתמודד עם הדברים בכוחות עצמי.

תודה!

מה קורה אחי ?
מזדהה מאוד עם הדברים שכתבת ויש הרבה דמיון למצב שלי. 
אני גם ראיתי הרבה סרטונים פה באתר ועברתי על כל הצוכנית של לטוב אל החופש יחסית מהר אבל זו הבעיה. המושג "להתאבד על זה" היא לא מותאם להרבה ממנו שעל סקאלת ההתמודדות בצורה כזו או אחרת. החשיבה הנכונה  היא שצריך להתמסר לזה להתמסר לתהליך ולהתמסר לרצון לצאת לחופשי . ומה שזה מצריך זה לעבוד באופן יומיומי במנות קטנות וישר ליישם באותו יום ובימים אחרי. ולתרגל גם על "יבש" . התוכנית המקוצרת של "לטוס אל החופש" שהיא בעצם 40 יום שנשלח אליך מייל יויי מהתוכנית לפי 40 מפתחות להצלחה עם משימה יומית כל יום היא אחלה דרך לחשיפה מוצלחת לתוכנית ואולי אחרי זה להרחיב עם הלוכנית המלאה.

עניתן ההתמסרות גורם גם לגמישות וליצרתיות לגבי דרכי התמודדות המוצעים. כלומר במקום להידבק לדרך בצורה הספציפית שמופיעה בסרטון וכו אנחנו לוקחים את העיקרון ומשתמשים בו בצורה קצת שונה.