אחי תודה ענקית על התגובה המושקעת והכנה, באמת קראתי הכל וזה חיזק אותי.אני מסכים לגמרי עם מה שאמרת לגבי ההפרדה בין תאווה לזוגיות אלה צריכים להיות שני דברים שונים לגמרי. אני התכוונתי שכשכן הייתי בזוגיות, ראיתי את המטרה מול העיניים, וזה נתן לי יותר כוח להתמודד. זה לא שלא היה קשה — היה ועוד איך אבל עם בת זוג, ההתמודדות עם היצר הרע הייתה הרבה יותר יעילה.

עכשיו, בלי זוגיות, הרבה יותר קשה. אתה אומר לעצמך לפעמים לא יקרה כלום אם אני אפול לא ישנה משהו , וזה מקשה.

אין לי אינסטגרם או רשתות אחרות, רק פייסבוק, ואני שוקל למחוק גם אותו. זה ירגיש מנותק, אבל אם זה מה שצריך  נעשה את זה.

ה”לא” האלה שאתה מדבר עליהם לא להסתכל בחדר כושר, בבילויים, ברחוב הם באמת ניצחונות זה קשה אבל עובדים על זה,  לאט לאט עד שנהיה חזקים יותר.

ולגבי מה שכתבת לשתף באופן פרטי בשמחה, בהמשך אשמח למה לא. תמיד טוב שיהיה עוד מישהו בדרך הזו שנחזק אחד את השני

תשמע חבר יקר,
אני הגעתי היום ל - 14 יום ובא לי לאפס. השיא של חיי היה 78 יום ובשנתיים - שלוש האחרונות אין לי מצב של יותר משבוע  - שבועיים, מקסימום שלושה שבועות.
במילים אחרות - אצלי המצב של "בא לי לאפס" מאד תדיר והלוואי והייתי זוכה ל"בא לי לאפס" כמו שלך כי זה אומר שהגעתי ל 90 יום, דבר שכמעט לא נראה לי בר השגה.
אני כבר בכלל לא צעיר, כמעט יכול להגיד נער הייתי גם זקנתי, לא רוצה להגיד לך איזה תסכול נוצר לי בחיים ממצבי, אתה יכול לדמיין וגם אז לא נראה שתצליח.

אגיד לך דבר כזה (הכתיבה שאעשה כעת היא כתיבה שהתכוונתי לעשות היום ממילא כי אני צריך לפרוק כאן משהו דרך הכתיבה ומאחר וראיתי את הכותרת של ההודעה שלך אמרתי לעצמי שהכתיבה שלי יכולה אולי ב"ה לעזור גם לעוד יהודי) - כשאני מגיע לאיזור של שבועיים נקיות, שזה בעצם תקרת הזכוכית שלי, הנודניק הפנימי שבתוכי (או אם תרצה היצר הרע) כאילו עושה לי דחיפות קטנות על הכתף ורומז לי - "הגיע זמנך. נהנית שבועיים בלי ועכשיו מספיק. שבועיים ודי, זה ההסכם בינינו". אמרתי לעצמי לאחר הנפילות האחרונות - מי אמר שהוא צודק? מי אמר שאני חייב לתת לו במה? מי אמר שהוא רוצה באמת שאני יהנה? הוא רוצה את שלו. הוא רוצה שאני אשחרר זמנית את החסימה באינטרנט, אכנס לאתרים ההם ואגלוש שעתיים - או שלוש או ארבע במקרה הרע ואפול. עכשיו אני רוצה להגיד ככה: כבר לא מעט פעמים, אולי עשרות אולי יותר, אולי כבר הספקתי לשכוח, שבשניה שאני נכנס לאתרים או אפילו בשניה שאני פותח את החסימה (ששניה אחרי זה אני מוצא את עצמי במקומות הרעים האלה) - מיד באותה שניה אני כבר מרגיש רע, כלומר שעות לפני הנפילה הסופית. באותה שניה ממש שאני שוב רואה את התמונות הבעיתיות אני כבר מרגיש גועל. מיאוס מכל הנושא. קול פנימי אומר לי בתוך תוכי – שוב הזבל הממוחזר הזה. זאת אומרת: המנגנון הנפשי שלי כבר באמת מאס בכל זה. ובכל זאת - אני ממשיך עוד ועוד עד הנפילה. הנודניק הזה הפנימי, אני כל כך נותן לו כח לשלוט בי עד שכבר אין לי מילה נגדו. ברגע שהוא מבקש לקחת עלי פיקוד - הוא מקבל. ולמה? למה לעזאזל אני מניח בידיו את המושכות על גופי, על נפשי ועל חיי?
בשניה שאחרי הנפילה - הרגשה נוראית. בבוקר שאחרי הנפילה - ההרגשה עוד יותר גרועה.
אז למה?
והגעתי למסקנה שהמנגנון הזה הוא באיזשהו מקום הפך להיות נדבך באישיותי. וקשה לי להפטר מהמנגנון הזה. אני מרגיש שלא אהיה אני בלעדיו. ויש בזה קורטוב של אמת. בלעדיו לא אהיה אותו אדם. והאמת העוד יותר פנימית - שבלעדיו אהיה הרבה יותר טוב. וזה מפחיד אותי משום מה להיות בלעדיו.
אבל מה גרוע יותר? הפחד הנ"ל שאשתנה ואהפוך למישהו טוב יותר (אני נותן מצד אחד מקום לפחד הזה ומצד שני מנסה להסביר לעצמי שזה פחד מהלא נודע, כמו הרבה פחדים אחרים שיש מאותו לא נודע, פחדים שאם מתגברים עליהם מוצאים שבאמת לא היתה סיבה לפחד) או ההרגשה הבלתי נסבלת אחרי הנפילה (שהיא הרגשה של משהו מוחשי ואמיתי). אז מה יותר גרוע? התשובה ברורה - גרוע יותר ההרגשה של אחרי נפילה. אין פה שאלה.
אני רוצה להיות אדם שחי חיים נעימים בלי הטרדות של יצרים אפלים. רוצה לחיות חיי משפחה נורמטיביים, לתפקד בחיים מתוך שחרור מכל המשיכות הרעות האלה.
קול פנימי שאומר לי – "בא לי ליפול" או "בא לי לאפס" לא מגיע מהשכל, גם לא מהלב. הוא מגיע מתוך הרגל כפייתי שנוצר בי במהלך השנים, מנסה בכל פעם מחדש להכתיב לי מה לעשות, מתי הגיע הזמן להפסיק את תקופת הנקיות, ובאמת בתמציתיות - מרע את חיי לאורך עשרות שנים.
הקול הזה זה לא אני. אני עזרתי לו לגדול, להתפתח, ולהפוך למפלצת שמדי פעם הופכת אותי להיות הבובה שלה. אבל הוא לא אני. ואני, אני הטוב התמים והאמיתי רוצה מאד להחליט סוף סוף להרוג את המפלצת הזו. לא עושים שלום עם טרור.. זה טרור!! זה הורג. אולי לא את הגוף אבל הנפש שלי גוססת ואם לא אקום ואחליט שדי – הנפש תמות. החיים יסתיימו. ויש, יש כאלה שהחיים שלהם הגיעו לקיצם. לא רוצה להיות שם.
גם אתה לא, אחי היקר.
מאחל לך להגיע לתובנות שלך מתוך ההרס שכבר חוית, גם מתוך הנצחונות הפרטיים שלך ולהגיע להחלטות הנכונות לגביך.
הצלחה גדולה.

נ"ב:  הכלים פה באתר ממש מומלצים - טיסה אל החופש, פורומים, שיתוף תחושות בפורומים, התיעצות עם הצוות, אפילו טלפון לחבר גם אחד שלא מכיר את הנושא כדי להעסיק את הראש בדברים אחרים, לא להתעסק עם המחשבות של "בא לי" ולתת להם כח. הם עלולות להיות הרסניות וחבל על 90 ימים.

היי אחי, מבין לליבך, יודע כמה זה קשה אחרי פרידה: כמובן מבחינה ריגשית - הרבה פחות ביטחון עצמי ומישהי שתחזק אותך כשאתה נופל גם אם היא לא מודעת בכלל, מבחינה פיזית גם זה עזר לך לנהל את הדחפים וזה הגיוני.
אבל חשוב שתבין כמו שקראתי פה באתר, שכמה אנשים כתבו: בת הזוג, האישה - היא לא האמצעי לסיפוק וחייבים לנתק את זה מההקשר, זה ממש שלב חשוב בבניית מחשבה בריאה שתעזור לך בדרך ההתמודדות, וגם מחשבה מכבדת שתגרום לך להרגיש בנוח ובטוב עם מי שאתה. אנחנו אמורים להיכנס לזוגיות ולחוות אינטימיות מתוך מקום טהור תמים מכבד ואוהב, ולא מתוך התאוות שלנו שבאות לצערינו לידי ביטוי בדרכים הנוראיות והמסכנות שאיתן אנחנו מתמודדים ונלחמים בהן.
זאת אומרת שאתה יוצר הפרדה ברורה בין הפרידה והזוגיות לבין ההתמודדות שלך, וזאת לדעתי הדרך הנכונה לגשת לזה. אני גם התמודדתי עם פרידה קשה, והדמות שלה ליוותה אותי הרבה במובן הפיזי והקשתה על התהליך ומקשה עד היום, חייבים להפריד! 
מעבר לזה אחי, תמחק את האינסטגרם פייסבוק יוטיוב טוויטר הכל הכל שיהיה כמה שפחות נגיש כי באמת באמת שזה בכל מקום היום ולמי שאבחן את המצב כמונו ומנסה ללכת בדרך הנכונה וליצור מחשבה בריאה זו מלחמה, וחייבים להילחם, אני מחקתי הכל ורק שאני רוצה לשתף איזה פוסט עם חברים כדי לא להיות מנותק לגמרי (אני בן גילך אני מבין את הצורך בכל זאת) אני מוריד מעלה וישר מוחק שוב. 
בלי קשר אם תמחוק הכל תהיה הרבה יותר פרודוקטיבי, באימונים בלימודים ואת הזמן הפנוי שלך שאתה רוצה לנוח בו אתה תרגיש שתרגיש לדברים יותר חיוניים - אני למשל הורדתי לטלפון דאולינגו ואפליקציה של קריאת ספרים.
פשוט שהכל יהיה כמה שפחות נגיש, אצלי המחשב בחדר רק כשאני צריך להשתמש בו, יש לי רק טלפון אחד וחסמתי בו את הגלישה הפרטית, חסמתי תכנים לא הולמים (לא מושלם) והאפשרות למחוק את ההיסטוריה (ניתן לעשות באייפון בזמן מסך, תעשה סיסמה ותשכח אותה/ בלי להסתכל כשאתה עושה אותה) 
אם אתה אדם דתי, תתפלל ותקרא חיזוקים, ממש תדבר להשם על המצב.
חשוב גם לזכור כמו שאומרים פה הרבה שזה תהליך, וכל ״לא״ שאתה אומר לעצמך זה ניצחון וצעד בדרך לחווט את המוח שלך מחדש ולרפא את המחשבה שלך. 
אני אוסיף ואומר שה״לא״ האלה זה לא רק בחדר לבד בלילה וזאת מסקנה עיקרית שלי מכל המסע הזה: ה״לא״ הזה צריך להיות הרבה יותר עמוק - ההתמודדות הנוראית הזאת הפכה את העיניים שלנו לסקרניות ובוחנות ללא סוף בצורה מביישת, לא מכבדת ומתישה לגמרי, ״לא״ על כל הסתכלות קטנה ברחוב - זה ניצחון ואפילו ניצחון גדול כי זה אומר שאתה נלחם ממש ממש במקור של הדברים, בדרך שהמוח שלך מגיב לסיטואציות יוםיומיות ולא רק לאתגר באמצע הלילה! 

שיהיה לך הרבה בהצלחה אח, אנחנו דומים בתהליך שלנו בהרבה דברים, וגם אני לצערי עדיין חווה נפילות ומחפש מישהו שנחזק האחד את השני, אם תרצה לשתף יותר באופן פרטי תכתוב כאן את המייל שלך ונדבר בשמחה

תודה על החיזוק!
ממש ככה! זו בדיוק נקודת המבט הנכונה.
זה נפילה, וזהו, לא סוף העולם, לא קריסה. נפילות זה חלק מהחיים.
תודה!

מדהים אחי

אתה אפשר אפילו לחבר בין הרצף שהיה לרצף שיהיה, כש"רק הייתה נפילה אחת באמצע". 
כלומר אני חושב שעוד 90 יום תוכל להגיד (בכנות) אני על רצף של 180 יום עם נפילה באמצע. הייתה איזה אנומליה בים הסטטיסטיקה 

בהצלחה מלך

ברוך ה' עוד יום.

עכשיו קלטתי שה35 מגיע בשישי בבוקר. כלומר בתחילת הסופש. זה עדיין אחרי חמישי בערב שהוא בד"כ מאתגר. שם לעצמי מטרה להגיע ל35 בלי מעידות, בדגש על חמישי בערב

אחי היקר 
אני חושב שזה משהו שצריך להקריב כי כמו שאמרת אין סרט ללא טריגר. 
והייתי ממליץ לך לא להוריד לסרטים קצת יותר טובים כי בכל סרט היום מכניסים תוכן מיני גם אם זה בעקיפין וככה יש רצון לגברים יותר לראות את זה… 
ממליץ לפחות מה שאני עשיתי הפסקתי לראות ומצאתי תעסוקה אחרת והיום זה לא מעניין אותי. 
בהצלחה אח

נפלתי.
ואני קם.
לא בהצהרה פומפוזית, פשוט מרגיש לי הכי טבעי להמשיך ולהילחם. זה קרה בחצי רצון חצי טעות.
יש לי מסקנה, וכבר יישמתי אותה .
יושב עכשיו לכתוב.
לתכנן לי פרסים קטנים לשבוע הקרוב להגברת המוטיבציה. בעז''ה יהיה טוב.
זה מדהים אבל, אני לא מרגיש רע כי אני יודע בתוכי משפילות קורות וזאת התמודדות לא פשוטה, אני לא מושלם ותמיד יש לאן להתקדם.
פעם זה היה מרסק אותי, היום כבר לא, ולא כי אני קהה חושים, אלא פשוט אני מבין שכל הימים ששמרתי והצלחתי לא ליפול לא הלכו לשום מקום.אז נכון פה אני מתחיל מ-0 אבל יש לי תיק גדול וכבד על הכתפיים. יש לי מלא נצחונות מאחורייך, שהנפילה הזאת תגדיר אותי?ממש לא.
אני לא מתרגש ולא נותן לזה להוציא אותי מאיזון. נכון נפלתי, ועכשיו אני קם. לא קרה כלום.
ה' אוהב אותי אני אוהב את עצמי למרות שנפלתי. זה לא אני כבר, אני לא מתרסק ולא נכנס לשום בינג' של נפילות.
באיזשהו מקום אני שמח על הנפילה כי אני פשוט נחשף לכמה דרך עשיתי בחודשים האחרונים, כמה השתניתי.
פעם נפילה הובילה לייאוש, כעס עצמי, לזרוק ולהתמסר לתאווה.
היום? אני מאמין בעצמי הרבה יותר, מאמין בדרך ולא רק בתוצאה.
וואו זה פשוט מרגש אותי. והלוואי ואמשיך בדרך הזו עוד ועוד ועוד.

כל יום עוד יום.! אמן.

השלום וברכה לכולם. אני לחלוטין חדש פה, ויש נקודה אחת שמטרידה אותי מזה זמן, שמא יהיה בידכם לעזור. 

פה אנו משתדלים, ובע''ה גם מצליחים לצאת מבעיות ההתמכרות. כל אחד מאיתנו לבטח גם הקריב משהו בשביל זה. אך תמיד אני נבהל מהרעיון בשביל להיות שמור אני גם צריך להפסיק לראות סתם סרטים, כי אין סרט שאין פריצות. 

הרצון לראיית הסרטים הרגילים לא נובע מהורמונים או משהו. פשוט הסרט מעניין. ואני לא רואה את עצמי במקום ללא סרטים כלל, אשמח למחשבותיכם.

32 יום!

התחושה טובה, אתמול פרגנתי לעצמי קצת בדברים טעימים ונחמדים, כפרס על הנצחונות ועל ההגעה ל30.

שמתי לב, שבתקופה האחרונה אני לא מקפיד על מעגל צהוב. לפעמים זה גורם לעמידה ולפעמים לא, אבל זה לא משנה.. צריך להיות יותר ערני לזה. בעיקר אני נכנס למיטה עם פלאפון למרות שזה מעגל צהוב

שלום לכולם,

אני בן 24. הצפייה בפורנו ובתכנים מיניים התחילה אצלי עוד בחטיבה בהתחלה באינסטגרם, עם בנות מהשכבה ובנות גדולות יותר, והרבה דמיון. לאט לאט, הפורנו נכנס לחיים שלי, והפך להרגל הרסני.

היו תקופות שבהן הצלחתי להתרחק, אבל בתקופות של לחץ ומשבר זה תמיד חזר. כשהייתי בזוגיות נלחמתי בזה והצלחתי יותר, הייתה לי מוטיבציה לשקם את הקשר. מאז שנפרדנו קשה הרבה יותר, אין את התחליף הזה ואין את אותה המוטיבציה.

היום אני נלחם בזה יום-יום, שעה-שעה, ומרגיש שזה קרוב להשתלט לי על החיים. אני צופה בעבודה, בבית, בכל זמן פנוי. כלפי חוץ אני נראה בשליטה – מתאמן, לומד, פעיל – אבל בפנים אני מרגיש תקוע. כל פעם שאני נופל לצפייה, זה שואב ממני את כל האנרגיה.

התחלתי לאחרונה את תוכנית “GEY”, עם תרגילים וכלים להפסקה. זה לא הניסיון הראשון שלי, אבל הפעם אני נחוש יותר מתמיד. אני יודע שזה חוסם אותי מזוגיות, מצמצם את הפוטנציאל שלי, ומונע ממני ליהנות ולהתפתח.

אני בן 24, ואני לא מוכן לבזבז את השנים הצעירות שלי על הרגל שמקטין אותי.

אני כותב גם בשבילי וגם בשביל מי שצריך לשמוע: אפשר לצאת מזה. אני מאמין שאני אגיע למקום שבו אני חופשי, נקי, ממוקד, עם לב פתוח וזמן לחיים האמיתיים.

המאבק קשה, אבל כל צעד קטן קדימה מקרב אותי לחיים שאני רוצה באמת חיים של חופש, שליטה עצמית ושל שמחה אמיתית.

שלום לכולם, את המסע שלי אני עובר כבר 8 שנים. ב8 השנים האלו היו תקופות ממש טובות, כאלו שחודשים שלמים לא התקרבתי והייתי עסוק בעשייה מבורכת. 
אני בא מבית חילוני, היו לי בנות זוג, ברוך השם התברכתי בחיים טובים, מלאי עשייה והצלחה ועם משמעות.
ב8 השנים האלו, הבעיה רק החמירה, בעיקר בענייני העיצוב המנטלי של המשיכה המינית, אני ממש מרגיש שהמוח שלי התעצב לצורה נוראית, אני לא מכור יומיומי, אבל התחושה שפגעתי במחשבה שלי, קיבעתי אותה לצרוך תכנים כאלו, שאסורים כאדם דתי וכאדם בעל מידות באופן כללי, גורמת לי להרגיש ממש רע. ומעבר לכך כמובן גורמת לי להרגיש שאני חייב לצרוך אותם אחת לכמה שבועות (לרוב שבועיים-3, בזמנים מוצלחים חודש+ ותו לא). 
בזמנים בהם אני נקי, העולם כל כך יפה, אני כל מלא בביטחון עצמי, מצליח להביע את עצמי, להשפיע על אנשים, להיות טוב במה שאני עושה, ולממש את מלוא הפוטנציאל שבי. 
בזמנים בהם אני נופל, במיוחד בימי הנפילה, אני מרגיש שבור, כלום ושום דבר, וזה משפיע שבוע קדימה…
קבעתי לי רוטינת לילה, קריאת שמע, ציצית, פלאפון מסונן כמה שיותר - ללא רשתות חברתיות שגרמו לטריגרים בעבר (זה לכשעצמו כיף, אני בחור צעיר מהעולם החילוני וזה לא מובן מאליו כמובן).
התחלתי להתעמק בתכנים באתר, ולקרוא את הספר ״אם יהיה נידחך בקצה השמיים״. 
אני יודע כבר שכל ״לא״ וניצחון קטן הוא צעד בדרך לתיקון המחשבה, בזמנים ארוכים בהם אני מצליח אני גם באמת מרגיש אותה מתנקה ומתרפא בחזרה. 

אני כותב את הפוסט הזה לילה לאחר נפילה אחרי 3+ שבועות נקיים, ואני ברגשות מעורבים האם זה רק פוסט פריקה או שמא גם תקווה. 

ונראה לי שאבחר גם בתקווה, כי מפעם לפעם אני ממפה יותר טוב את הנפילות ויודע להבין מה גורם להן, מקבל על עצמי להיות טוב יותר גם ביום ביום, להיאבק מלחמת חורמה כנגד מחשבות וגם זכרונות פיזיים מהעבר שהיו מלווים באהבה גדולה - שהם כיום האתגר העיקרי  שלי ואני מרגיש שהם שזורים יד ביד עם כל האתגר הזה. 

העולם טוב ויפה בחוץ, והוא מציע כל כך הרבה טוב ויש כל כך הרבה טוב לעשות ולהשפיע בו, להתפתח וללמוד - רק צריך לנשום עמוק (90 שניות כמו שמסבירים באתר הנפלא הזה) - ולהוציא את הראש מהחלון - לראות את המציאות, המציאות היפה, אם התברכתם ויש לידכם אישה טובה שאוהבת אתכם - אז היא היא המציאות ואין דבר יפה וטוב ממנה, לא משנה מה מנסים למכור לנו ברשת - זה פייק, זוהי תחתית האנושות, זה מה שהורס את העולם ובעוד כמה עשורים יוגדר כבעיה עולמית שרק יחפשו לה פתרונות - וחברים יקרים אנחנו הראשונים להבין את הפתרון - הפשטות, התמימות, הדבקות במציאות האמיתית, ולא רדיפה אחרי כלום ושום דבר, הנאות רגעיות שלא שוות כלום מלבד צער וחוסר מימוש עצמי.

טוב זה בכלל לא מה שהתכוונתי לכתוב כשנכנסתי לכאן אבל נראה לי שיצא יפה… 
תאחלו לי בהצלחה, תתפללו עליי, אני אתפלל על כולנו ועל כל עם ישראל שנצליח להיגאל מן התופת הזאת שנמצאת בעולם המדהים שלנו ומונעת ממנו לחוות אותו בשלמותו. 

הלוואי שבפעם הבאה שאכתוב כאן אהיה בריא יותר, עם מחשב בריאה וטהורה יותר, כזאת שמכבדת, שנמצאת בשליטה עצמית. אמן.

היי חבר יקר,
מרשים מאוד שהגעת ל90 יום כל הכבוד ! 
נשמע לי שקצת נגמרה לך המוטיבציה אחרי ההישג הזה, וזה מאוד הגיוני. אולי תנסה לחשוב מה יכול להחזיר לך את המוטיבציה. אתה יכול לנסות לרשום לעצמך מה הביא אותך מלכתחילה להתחיל במסע או לצפות בתכנים בGYE שקשורים למוטיבציה אולי זה גם יוכל לעזור. 
זה קצת מזכיר לי סיטואציה של טיול, אתה רואה מולך הר גדול ומצליח לטפס אותו, אבל ברגע שאתה מצליח אתה רואה שעוד נשארה דרך לעבור. עם זאת זה המסע ואני יכול לשתף שעכשיו גם אני חווה הרבה קשיים למרות שהייתי מצפה שזה כבר יעבור ויתחיל להיות קליל יותר. אז אתה לא לבד בזה אבל אני מאמין שאפשר להצליח ! 
בהצלחה, מקווה שמשהו מהדברים שכתבתי עזר ! 

חיכיתי כל כך ליום הזה. שלושה חודשים של נקיות. ודי. הגעתי לפסגה, כבשתי אותה. מבחינתי אפשר לאפס ולהתחיל מהתחלה....
כמובן שזה ייגמר רע מאוד ויהיה עצוב מאוד, אבל זאת ההרגשה נכון לעכשיו.
איך אני יכול לעזור לעצמי?

בן 22, לוחם ביחידה מובחרת, כלפי חוץ נראה הבנאדם עם הכי הרבה שליטה עצמית שיש (ולכן גם מתאים לתפקיד שלי בלחימה) אבל מתמודד עם או״פ כבר מעל 10 שנים…
ניסיתי כל מיני שיטות במהלך השנים ובהחלט היו תקופות טובות יותר ופחות, GYE נראה לי הכי מבטיח עד היום, בעז״ה.
בתקופה האחרונה אני שם לב שאני ״מתפרק״ יותר, אחרי שבועות של איפוק וניתוק בתוך עזה אני חוזר לבית וכאילו מוותר מראש… (לא רק בשמירת עיניים אלא גם בתחומים אחרים כמו תפילות, לימוד ועזרה בבית)
תודה למי שקרא, מקווה שנצליח כולנו.