שלום לכם חברים,
בחסד ה', אני נקי כבר ארבעים וחמישה ימים. בתחילת הדרך הכול הלך חלק – לא היה בי רצון ליפול שוב, והמחשבות היו נקיות ובהירות. הרגשתי חופשי באמת. הצלחתי לשמור על העיניים, לשמור על הראש, ולחוות את הרחוב ואת החיים בלי פחדים ובלי מאבקים – פשוט שלווה. היה נדמה לי שכבר הבראתי לגמרי.
ימי חול המועד עברו עליי נפלא. יצאתי עם המשפחה לטייל, והפעם – לראשונה מזה זמן רב – נהניתי באמת. בעבר, בכל טיול, הראש שלי היה עסוק בלרדוף אחרי דמיונות, כמו שיכור שלא מצליח להשתחרר מהיין. אבל עכשיו, כשהייתי נקי, מצאתי את עצמי נהנה מהיופי האמיתי של העולם. חיפשתי את הדברים המתוקים, לא את המרירים.
אלא שלאחר השלווה בא המבחן. בליל שבת בראשית התעוררתי פתאום באמצע הלילה, והרצון הישן חזר בעוצמה. המחשבות ניסו לשכנע אותי: "זו רק פעם אחת, אתה הרי חזק עכשיו, תתחיל שוב מחר..." התחתי לפנטז ולנגוע בגוף שלי במקומות מסוימים וכמעט ונפלתי. והיה זה רק חסד הבורא שעצר אותי רגע לפני ההתרסקות מרחק קטן בין בריחה מהמקום לבין אוננות ושפיכה.
אני מכיר היטב את הקול הזה. הוא תמיד משקר. אין כזה דבר "רק פעם אחת". למדתי מניסיון העבר שלי שכל פעם כזו מסתיימת בהתדרדרות מלאה, בחזרה להרגלים הישנים, עם כל הכאב והבושה שכרוכים בכך.
גם הבוקר היה לא פשוט. שוב אני מרגיש את הדחף, שוב הרצון "רק לטעום", "רק מבט אחד"... אלה בדיוק הימים המאתגרים שידעתי שהם יגיעו. הייתי מוכן להם, אבל זה לא מקל את המאבק.
הפעם, אני נחוש לעבור את זה אחרת. אני יודע היום שההבדל בין חיים בתוך תאווה לבין חיים אמיתיים של חופש ואושר – הוא התכנית. בתקופת החגים, כשהבית היה מלא אנשים, היה לי קשה להיצמד אליה. לא הייתה לי פינה של שקט לעצמי. אבל עכשיו, כשהשגרה חוזרת, אני חוזר בכל הכוח לתכנית.
אני מתחיל שוב מהתחלה – עובר שלב אחרי שלב, מתבונן, חושב, כותב, ומשקיע. אני מזכיר לעצמי כל יום שהדרך היחידה שלי להישאר נקי – היא להמשיך לעבוד, לתרגל, ולהחזיק חזק במעקה הבטיחות של התכנית "לטוס אל החופש".
אני לא נבהל. בדיוק כפי שידעתי שהימים הקשים יבואו – כך אני יודע שהם גם יעברו. ובינתיים, אני נשאר אוחז חזק באמונה, בתכנית, ובתקווה. כי אני יודע: אני בדרך לחיים אמיתיים.
