אנחנו נוטים להתייחס למילים "טעות" ו"פגם" כמילים נרדפות. אדם יכול לומר, "אני מרגיש פגום ולא ראוי בגלל מה שעשיתי" ולהתכוון ל"אני כל כך מצטער על הטעות שעשיתי". אבל למעשה, קיים הבדל בין שני המונחים. תחושת הטעות סובבת סביב דבר מה שהאדם עשה, והיא יכולה להיות תחושה בונה בכך שהיא יכולה להביא לתשובה, לפעולה מתקנת. אדם שמרגיש פגום, לעומת זאת, כבר לא מחובר לתיקון.

על אף שהנזק הרוחני שאנו גורמים כשאנחנו פועלים על התאווה הוא גדול מאוד, אל לנו להרהר ולעסוק במעידות שכבר מעדנו בעבר. זה יגרום לנו להרגיש מדוכאים ויוביל למעידות נוספות. החידושי הרים (בליקוטי יהודה) אומר למאמיניו לעולם לא להביט לאחור, וטוען שאם נביט לאחור, נישאר בתוך הבוץ. לכל אחד יש כביסה מלוכלכת. אין לנו סיבה להתבייש בשלנו, אלא אם ניתן לה להיערם ולעולם לא ננקה אותה.

אנחנו חייבים להאמין שב"בנק הרוחני" שלנו נצברים מטבע אחר מטבע, בכל פעם שאנחנו מסרבים ליצר הרע, ולא משנה עד כמה חסר משמעות זה נראה לנו כשזה קורה. גם אם מישהו בטוח שהוא עומד למעוד בעתיד הקרוב, עליו לדעת שהוא זוכה לתגמול על כל שנייה של איפוק, תגמול שלא יסולא בפז. וכאשר אדם צובר מספיק מטבעות בחשבון הרוחני, הוא יצליח בצורה שלא חלם בחלומותיו הפרועים ביותר.

כולם מפנטזים את הפנטזיות האלה, מי יותר ומי פחות. אנחנו בני אדם ולא מלאכים. הקדוש ברוך הוא ברא עולם שבו נשים וגברים נמשכים זה לזה, ובזכות זה אנשים מתחתנים, מולידים ילדים וממלאים את העולם. אם המאבק מטריד אתכם, אתם בדרך הנכונה. אם אנחנו כועסים על עצמנו בגלל פנטזיות, אנחנו נהיים עצובים, והעצבות מביאה עוד יותר פנטזיות, וזה הופך למעגל אכזרי שקשה לצאת ממנו. מאידך, ברגע שנתחיל לראות את עצמנו באור חיובי, נראה כי הפנטזיות נעשות הרבה פחות תכופות.

הרבה פעמים מצאנו כי התמקדנו רק בניסיון להילחם ביצר הרע, במקום לבנות ולשנות את עצמנו. בשביל הצלחה אמיתית לאורך זמן, עלינו ללמוד להילחם בסיבה של כל ההתנהגויות הלא רצויות, ולא רק בסימפטומים.

המאבק הזה הוא האדמה הפורייה שממנה יצמח ה-אני האמיתי שלנו, ודרכו אנו לומדים כיצד למסור את ליבנו להשם.  באמצעות המאבק הזה אנו לומדים איך להשתחרר מעצמנו ולמסור את עצמנו לאלוקים, ואיך להכניע את רצוננו ואת חיינו בפני השם בצורה העמוקה ביותר. ואת הדבר הזה רוב האנשים אף פעם לא מצליחים ללמוד, גם ב-120 שנה בעולם הזה. כך שבמובן העמוק, המאבק הזה הוא למעשה מתנה משמיים ואות לאהבתו של השם – אם רק נדע לעשות בו שימוש נכון!

רוב הסיכויים שלא נצליח לנצח את היצר הרע אם נילחם בו ראש בראש. כפי שאור החיים כותב (אחרי מות), הדרך היחידה להצליח במאבק הזה היא להקפיד לשמור את העיניים והמחשבות. ברגע שאנו חושבים על הדברים האלה, ובמיוחד אם אנו רואים את הפיתויים מול עינינו, הרבה פעמים יהיה כבר מאוחר מדי ולא נצליח לשלוט בעצמנו.

הגאון מווילנה אומר שאין קשר בין מה שאדם אומר שהוא רוצה, ומרגיש שהוא רוצה, לבין מה שהוא אכן רוצה. היצר הרע קיבל רשות לגרום לאדם להרגיש שהוא רוצה משהו שהוא לא באמת רוצה, וכך גם לגבי מה שאדם מרגיש שהוא יכול או לא יכול לעשות. אין לזה כל קשר למה שהאדם אכן יכול או לא יכול לעשות באמת. אז האמינו שאתם יכולים להצליח, גם אם אתם מרגישים שלא!

הרבה פעמים אנחנו לגמרי מודעים לרמת החומרה של החטאים הללו, אבל יראת השמיים לבד לא תמיד מספיקה בשביל לעצור אותנו כשתוקפת אותנו התאווה. זה לא שאיננו יראים מפני השם, אבל כוח הרצון לבדו הרבה פעמים אינו מספיק כשמדובר בהתמכרות ובהתנהגויות הנובעות ממנה.

אני מתקשה להבין כיצד התכנית עולה בקנה אחד עם העובדה שאני יהודי שומר תורה ומצוות. אני לא עובד על ההתמכרות המינית שלי בצורה פסיכולוגית כמו שאדם לא יהודי עושה, אלא כיהודי שמנסה לעשות את רצון אלוקים. כשעובדים את שנים עשר הצעדים, לא עובדים על הבעיה כיהודי.

מה שאתה מקבל זה רגע של התרוממות, אבל בהחלט אין שום שמחה. שמחה ניתנת כשאדם מתמלא מדבר שהוא יצר. אף אחד לא נוצר בשביל להשתמש בסמים או לצפות בפורנו. לצערנו, בעוד מישהו מקבל את הריגוש, הוא לא מחפש היכן הוא באמת יכול למצוא את השמחה.

האם אתה מכור? ובכן, רק בגלל שאתה מרגיש שאתה נמשך לדברים האלו עדיין לא אומר שאתה מכור. לכל אחד יש יצר הרע אנושי ויכול להרגיש רצון ל"השתמש". זה חלק מהטבע שמשהו בזה גורם לנו להרגיש הנאה בכך. כמובן, ההנאה מכך עושה שנרצה לעשות זאת שוב, וזה רגיל לחלוטין. יש הרבה דברים שמרגישים נפלא, אבל זה עדיין לא אומר שזה רעיון טוב שנעשה אותם, כגון עישון, להשתכר, לתת אגרוף למישהו שאנחנו כועסים עליו, או לאכול סופגניות מלאות בקרם שלוש פעמים ביום. כל הדברים האלו הם לא בריאים בשבילנו בצורה כלשהיא, אבל ברגע שאנחנו מתנסים בהם אנחנו רוצים לעשות אותם בכל זאת!

טוב, אז נפלתי בגלל שהסתכלתי על תמונות. למה עשיתי זאת? מכיוון שאני מקבל ריגוש מזה שאני מסתכל על יופי. אני מעריך את היופי שאלוקים יצר בעולם. אני מרגיש שלהסתכל בנשים זה חלק ממני. זה לא כמו לאכול אוכל לא כשר. יש מהו טבעי בבחור שמסתכל באישה יפה. איך אלוקים מצפה מאתנו להתנהג באופן שנוגד את הטבע?

אני מודה שזה אתגר בשבילי כשאני מרגיש שאשתי נהיית לא מושכת. העניין של המשקל, וכו'. אבל אני מזכיר לעצמי שזה מלכודת של ההתמכרות שלי שרוצה לקחת ממני את השמחה והאהבה בנישואין שלי. אני יודע שסוג זה של חשיבה הוא מדרון חלקלק בשבילי, ואני צריך להישמר מכול העניין ולאהוב אותה ולעשות עוד דברים בשבילה ועוד פעולות של אהבה. אני יודע שזו התרופה היחידה.

יש לי הרבה נפילות לאחרונה,  אני עושה דברים והולך למקומות שאני יודע שאסור לי ללכת. זה כל כך קשה להילחם עם ההתמכרות. אני חש צורך נואש בתוכי לאהבה ויחסים אינטימיים. אני רוצה לדעת מה אתה חושב על נישואין. אני עוד מעט בן 20, ואני עדיין לא מרגיש בשל רגשית להתחתן, וההורים שלי חושבים שאני עדיין לא בוגר. מצד שני, יש לי דחף הורמוני חזק וצורך חזק באהבה. אני לא יודע מה לעשות

כשאנו מדברים על החלמה ובריאות רגשית, גופנו הוא מרכיב חשוב במשוואה. שינה מספקת, אכילה נכונה ובמיוחד התעמלות, מוסיפים למיקוד הרוחני שלנו ולרווחה הרגשית הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. לעתים קרובות ההתמכרות שלנו ניזונה מחוסר איזון רגשי עמוק בתוכנו. מכורים, כאשר הם מדוכאים או לחוצים, יברחו לסם המועדף עליהם – במקרה הזה, תאווה.

אמנם את כל האמיתות אפשר למצוא בתורה, אבל אנחנו איבדנו את היכולת לראות. אף על פי שאולי למדנו תורה ומוסר, הרי שהרכבנו משקפיים שבורים. לכן, לפני שנוכל שוב לפנות לתורה לקבל הדרכה, עלינו ללמוד תחילה מה פירוש להיות אדם. האם אדם יכול ללמוד ספרי מוסר לפני שהוא מכיר את האל"ף-בי"ת?

האבחנה האולטימטיבית בין אדם לחיה היא לא בכך שהאדם חכם יותר, אלא שלחיות אין בחירה בנוגע להתנהגותן. הן חייבות להיכנע לכל מה שגופן דורש. אין באפשרותן לבחור מה לעשות. לאדם יש אפשרות לשליטה עצמית, לבחור איך להתנהג, גם אם מדובר בהתנגדויות לדחפים פיזיים. אם אדם מאבד את היכולת לבחור, ונשלט על ידי דחפים שאין בכוחו לשלוט בהם, אז הוא כבר מוגדר כמכור.