סרטון כואב על פגיעות מיניות בתוך המשפחה. חייבים לשבור את קשר השתיקה ולהפסיק לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח!

והנה האמת ניתנת להאמר, שקושי ומעכב גדול עומד בדרכו של עובד ה' החפץ לעמול על שמירת הראייה.

בכל פעם שהחיים גורמים לנו לעוד עיכוב קטן בתוכניות היומיות שלנו, אנו פשוט יכולים לקחת נשימה עמוקה ולדבר אל אלוקים.

אפשר להתחיל למצוא סיבות מסיבות שונות. אני אישית נגד זה, אני חושב שרק אבי הכל יכול, יכול לומר לי למה הצלחתי לפעמים להתגבר ולפעמים לא, למה למרות הידע הרבה והמעשים שעשיתי לא הצלחתי ברגע האמת לנסות ולהשתחרר.

אפשר לומר שאני די המום מזה שהגעתי למצב שהגעתי. מפתיע מאוד. כבר כ5 שנים לא הגעתי לנקיות כזאת. בטח שלא באיכות הזאת. בדרך כלל נפלתי כל שבוע שבועיים, ולפעמים כל יום יומיים. בטח כשהייתי במקומות עם אינטרנט לא מסונן.

זה היה לפני שלוש שנים, אני משומש עד העצם, יושב ושר שירי חנוכה עם ילדי. פיזית זה מה שעשיתי, נפשית הייתי הרחק משם לא רואה את הילדים, את אישתי את נרות החנוכה או המעוז צור, רק יודע שאילו היה בכוחי לא הייתי כאן כלל!

ערנות היא הישג יומיומי. אנו מתאמצים להיות תמיד ערניים ומוכנים להגיב על אותות מצוקה.

ועל כן יש לנו צורך להצטייד בעצה נוספת להגן על עצמינו בזמנים שאין בידינו לרכז את המחשבה כדבעי.

המקום שבו פגמי האופי שלי הכי בולטים הוא בתוך הבית, בהתנהגות מול האישה והילדים. למעשה אין בכך שום פלא, כי בבית אני כמובן מרגיש בבית, ודברים שבחוץ אני לא מעיז לעשות - אעשה בבית. בדיוק כפי שבתוך הבית אני יכול ללכת עם פיג'מה אבל לא אגיע כך לפגישה עם הבוס, כך אני יכול להתנהג מול אשתי בצורה שלעולם לא אתנהג כלפי הבוס במשרד.

אם אוננות זה בריחה, ממילא יוצא שכשאין לאן לברוח אז התחושות הרבה יותר חזקות, גם כאשר אדם שמח הוא הרבה יותר חש את השמחה, אך גם להבדיל תחושת עצב היא הרבה יותר חזקה. וכאן נשאלת השאלה אייך מנתבים את אותם התחושות?

בשלב מסוים בהחלמה שלנו, אנו מבינים פתאום שהדרך בה אנו רואים את עצמנו היא לא בהכרח הדרך בה אחרים רואים אותנו.

אמנם המציאות היא שרק יחידים המה שמתרגלים באמת לחשוב בלימוד כל פעם בלכתם ברחוב ואשרי חלקם, אבל שאר בני תורה שתורתם אומנותם נמצאים עפ"י רוב ברחובה של עיר בלי מגן ומחסה מספיק מפגע רע זה ונכשלים כסדר.

הייתי נכנס וקורא, אבל עדין לא התחלתי להפסיק. ואז קיבלתי סטירת לחי מצלצלת - אני עדיין לא יודע עם זה סטירה או לטיפה הכי גדולה שקיבלתי מהקב"ה אי פעם.

אמנם אע"פ שבודאי עצה זו דלימוד התורה היא העצה היעוצה לכל אחד ללא יוצא מן הכלל, מ"מ לצערינו המציאות היא שבפועל עצה זו אינה באה לידי מעשה אצל כל אחד בדורינו אנו.