ורק אם אין לו שום אפשרות אחרת והוא מוכרח להכניס עצמו למקומות אלו, ע"ז באו כל העצות הגדולות שיועילו לו לנצח את היצה"ר ולדחותו בשתי ידים.

אם אפשר לציין את הפלוס הגדול ביותר אחרי הנקיות בהחלמה, זוהי ללא ספק האפשרות הנפלאה ללמוד לזהות את מנגנוני ההפעלה שלי. אני לומד כל הזמן להבין כיצד הדברים קורים בתוך הראש שלי, איך פועל מנגנון ההצתה שמפעיל את המרעום שמפוצץ את חומר הנפץ.

הרב ד"ר אברהם טברסקי, נחשב כיום לאדם בעל הנסיון הרב ביותר בטיפול בהתמכרויות בכלל והתמכרות לצפיה בפורנו ולשימושים אחרים בתאווה בפרט.  בתור דמות מוערכת שכזו, ישנה חשיבות רבה לדרך שבה רואה הרב טברסקי את הטיפול במגיפה של התמכרות לצפיה בפורנו ודומיה. את הדברים הבאים כתב הרב טברסקי לאחרונה.

אסירות תודה לאלוקים על שינוי גדול בחיים שלי, תחושה חזקה של אלוקים אוהב שעושה בשבילי את מה שאני לא יכול לעשות בשביל עצמי.

אני שוכב במיטה, אחרי יום עמוסססס, עמוס בדברים טובים. אבל... אצלי יום עמוס זה טריגר לצורך הנואש של 'להירגע' בלילה. אף אחרי יום נפלא עמוס בטוב כשמגיע הערב אני צריך/חייב להירגע!

ודבר זה כולל לא ללכת ברחובות שמצויים שם נשים לרוב כמו כבישים ראשיים אם יש לו אפשרות ללכת במקום אחר, וגם להימנע מללכת בשעות מסויימות שיש ריבוי נשים ברחוב.

הרבה חברים חוששים להצטרף לקבוצה חיה, ובגלל החשש הזה ממשיכים לסבול מהבדידות וחוסר התקווה, בנסיונות נואשים להתגבר לבד על הבעיה שלהם. לאחרונה יצא לי להתכתב עם חבר חדש וללוות אותו בתהליך של ההצטרפות לקבוצה. ביקשתי את רשותו לפרסם את ההתכתבות שלנו (בהשמטת פרטים מזהים כמובן), מתוך תקווה שהדברים יהיו לתועלת לחברים שנמצאים באותו מצב.

יש קטע די מצחיק שאני מגלגל לעצמי עכשיו בראש. אני מידי פעם אור לעצמי, וואו תאר לך אם היית עכשיו עוד חודשיים קדימה. כבר אחרי 90 יום נקיים. במקום אחר, בטוח, שמח, שלם יותר.

הרבה פעמים אנחנו מתקדמים בהחלמה אחרי שגילינו שפרצנו עוד תחתית. הבעיה היא שלא תמיד...

אמנם צריך לציין דראשית העבודה בשמירת העינים היא, למעט ככל האפשר מלהימצא במקומות שמצויים שם נשים, דאל"כ לא יועיל לו שיעצום את עיניו.

חזרתי מהכנס העולמי של המכורים ובני המשפחה שלהם מרחפת. שלושה ימים עפתי לגמרי. זה לא שלא כאב לי שם. אבל הרוח, אוי הרוח. היא נשבה בכנפיי והרימה אותי לגבהים שלא הכרתי.

העצה למידת הסקרנות היא שיאמר לעצמו "הרי לא יצאתי לרחוב כדי להסתכל אלא יצאתי למטרה אחרת לגמרי, וגם לא הייתי יוצא כדי להסתכל, וע"כ עכשיו שיצאתי גם לא אסתכל!".

"רק להיום" שגורה כמעט בפיו של כל חבר פורום, וקבוצות, בדרכי למקום הלינה שלי חשבתי לעצמי, "אם אצליח לשמור את היום ומחר... עד סוף שבוע הגיע לכך וכך ימים", ומיד הותקפתי ברציונליזם: ומה אז?

הוא היה משוכנע שהסיפור מאחוריו, הרי הסביר, הבטיח שסלח, הוכיח שכוונותיו חיוביות, שהעבר אין. לשווא. לתדהמתו מתברר לו שלמרות ששנים הוא מתאמץ ככל יכולתו להרגיעם, לחינם בחר שלא להגיע לאביו, סתם הוא ויתר על הגעגוע הנורא... דואג שלא יהיה במחיצתו רגע ביחידות, שלא ישאלהו, יקירי, כיצד הגעת הנה.