להיחשף. כל כך מפחד להיחשף. כל כך אוהב לחשוף, לראות, להביט באופן חשוף במחשב, בדברים שבחיי איני מביט בהם בעולם כלל, והנה שם...חשוף, לטוש, לוטש. אבל מפחד שידעו. מפחד שירגישו את הפער הזה.

חבר משתף בפורום את השינוי שעבר עליו כאשר בזכות התהליך של העבודה העצמית שעשה כדי להפסיק את הנפילות, הוא שינה את הגישה שלו לחיים. השיתוף לא עוסק בהתמודדות שלו עם התאווה אלא דוקא בשינוי של אתגרי החיים עצמם, מתוך הבנה שהדברים קשורים זה בזה. חברים רבים מתארים חוויות דומות של שחרור מהצורך בשליטה, ביחד עם השלווה שהדבר מעניק:

עם השנים ניתחתי את הטריגרים שלי ולמדתי היטב את הסיבות הפסיכולוגיות שהובילו אותי לעברי פי פחת, אבל עדיין לא יכולתי להפסיק. התובנות האלו, חדות וכואבות ככל שיהיו, לא עזרו לי לבדן. לא משנה מה ניסיתי או כמה ניסיתי, נשארתי האויב (וגם השונא) הגדול ביותר של עצמי. אי אפשר היה להימלט מהבושה והחרטה, למרות שניסיתי בלי סוף.

וכמו שמצינו ברבי הקדוש שאע"פ שהיה גדול בחכמים וכל התורה שבעל פה הוא על ידו, לא נקרא קדוש מפני גדולת תורתו ועבודתו ורוח קדשו אלא "מפני שלא הסתכל מעולם במילתו ולא הכניס ידו למטה מאבנטו".

לפני שנה החיים שלי היו בהתפוררות מוחלטת, לאט אבל בטוח, ואז, בי"ח אדר תשע"ו, אחרי עוד יום מתסכל של שתי נפילות שבא אחרי הפסקה של שלוש שבועות שבהם השרירים שלי התנפחו ממאמץ, שוטטתי בשעמום במחשב מתוך תקווה שהיום הרע הזה יבוא אל קיצו ואבא אוהב שלח אותי הישר לזרועותיו המחבקות של הפרום הזה.

דוברים רבים, בקבוצות הצעדים השונות, מתייחסים להתמכרות כבעייה גנטית מולדת. מעניין לציין כי בספר הגדול, ספר היסוד של תכנית AA לגמילה מאלכוהול, אשר בעקבותיו קמו כל תכניות הצעדים האחרות, נאמר כי "אנו מאמינים שמוקדם בקריירת ההתמכרות שלנו, רובנו יכולנו להפסיק להשתמש" (עמ' 30). אם כן, אפשר לומר שאני דומה לעיוור בעל מום שראה והיה בריא בעבר.

רבי איבון אמר "מלמד שלא הביט בה" עכ"ל, הרי שע"י דבר זה לבד שהאדם גודר עצמו מלהביט בנשים חל עליו תואר "קדוש".

בימים אלו נפתח האתר החדש של שמור עיניך לבנות זוג, ובו מערכת פורום חדשה, פרטים על הקבוצה הטלפונית, אפשרות להצטרף לאימייל חיזוק השבועי, מאמרים בנושא התמודדות של נשות מכורים ועוד.

גיליתי את האתר ממש "במקרה" מתוך איזשהו חיפוש יזום שלי בגוגל על שמירת עיניים... כמה שהישועה יכולה לבוא ברגע אחד, בזמן הכי לא צפוי ובזמן שהכי צריכים אותה.."ישועת השם כהרף עין". הלוואי.

אני כאן כדי לומר תודה, לכם אחים אהובים ויקרים, שהייתם פה אז בשבילי כשתעיתי לכאן לפני חמש שנים בדיוק, ושאתם כאן בשבילי היום להכיר לכם טובה.

אחרים גם התפלאו איך ר' אהרן בחר אותי להיות משגיח, הרי היו אז כמה מועמדים גדולים וטובים ממני! אך הסוד הוא – בזכות שמירת העינים! אני עבדתי על שמירת העינים ובזכות זה זכיתי להכל.

כל כך הרבה טענות היו לי כלפי שמיא: למה גדלתי בבית כזה, למה יש לי בעיה כזו, למה עברתי דברים כאלה? ובעניין התאווה כמובן: איך זה שיש בי את הרצונות והאובססיות האלה ואת היכולת להוציא אותם אל הפועל מבלי להיתפס? ובמובן רחב יותר: אולי אני בכלל טעות בפס ייצור? למה מענישים אותי ככה?

אני אולי עשוי להבין איפה שהוא בשכל את ההשלכות הנוראות של הדברים שאני עושה (וגם ההבנה הזו מוגבלת מאוד ועטויה בשריון כבד של הכחשה), אבל בשורה התחתונה - זה לא מונע ממי לעשות אותם, סתם כי "זה כיף לי" (?) או כי "אני מרגיש כל כך רע עכשיו, אז אעשה זאת כדי לברוח מ... (עצמי?) או להתנקם ב... (עצמי?)".

על הגאון ר' משה פיינשטיין זצ"ל מסופר שאברך אחד שאל אותו בקשר לאיזה דרך אם אסור לעבור שם משום דרכא אחרינא וכו'.