כשהייתי ילד בבית הספר היסודי, זכור לי שללכת לפסיכולוג היה נחשב גנאי. דבר סודי שרוצים להסתיר. משהו שעושה רק מישהו שסובל ממחלת נפש קשה באופן קיצוני. אני לא זוכר לשים את האצבע על הנקודה המדויקת בה התחולל שינוי הגישה החברתית לעניין, אבל מתי שהוא, די מהר, זה החל להשתנות.

לפני כשמונה חודשים התמודדתי עם הפחדים האם אי פעם אתארס, ואסירות תודה לאלוקים הנס הגדול הזה קרה. אבל אלוקים לא עזב אותי, הוא אוהב את כל בניו והוא מנהל את חייהם, אנחנו רק צריכים לעשות את החלק שלנו שהוא למסור לו את החיים שלנו.

הכי קל להרים ידיים כאשר אנחנו נתקלים בקשיים בדרך, אך חשוב לזכור שכל דבר ששווה משהו אינו מושג בקלות.

"אמר הקב"ה אי יהבית לי לבך ועיניך אנא ידע דאת לי", כלו' אם אתה נותן לי את לבך ועיניך, שאין אתה מסתכל ומהרהר מה שאסור, אני יודע שאתה שלי.

אני מבקש ממך אבא. בבקשה. קח את הבכי שלי הדמעות שלי הכאב שלי היסורים שלי למקום של החלמה. תביט בהם טוב כי הם אמיתיים. תסתכל להם ולי בעיניים ותושיע אותי. כי רק אתה יכול. בבקשה. בבקשה קח את שלי. ותשאיר אותי ככה. בידים שלך. כי רק ככה אני יוכל להרגיש טוב.

שבת הבנתי סופסוף איפה אני תקוע בצעד הזה. קראתי בספר "12 ו12" די הרבה וביקשתי מאלוקים שיעזור לי לחיות אותו ולמסור לו את החיים שלי ואז פתאום נפל לי האסימון כמה החיים שלי מבוססים על רצון עצמי מעבר למקרים הקטנים שבהם אני פועל כמנהל ולא כעובד.

למתבונן מהצד נראה היה שהעולם השתגע, בכל מבזק חדשות היה באמת חדש, המידע שזרם לחדרי המערכת היה מסעיר, הדייגים נתקלו בבעיה של ממש, לא היה להם במה לעטוף את סחורתם... העיתונים שהיו עמוסים בתיאורים מפורטים של השתלשלות העניינים נחטפו מהר יותר מלחמניות חמות.

לפעמים אני מרגיש צורך להיות לבד, זה יכול להיות בנסיעה מחוץ לעיר או סתם כך. פשוט להיות לבד. כשזה קורה מתרחשת לה תופעה מעניינת, אני בעצם לא לבד. באינסטינקט אני שולח יד ומדליק טיפ, רדיו או מה שזה לא יהיה. גם כשאני רוצה להיות לבד בבית אני רוצה בעצם לשכב בחדר ולקרוא משהו, ובפועל אני עם הספר ולא לבד.

אחז"ל (יומא לט.) אדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה וכו', וכתב ע"ז הגר"א שמכאן למדנו שאין קדושה יורדת על האדם מלמעלה אלא דוקא כשהוא מקדש עצמו תחילה למטה, וזוהי ההכנה שמכין את עצמו לקבל הקדושה.

למחוק את ההיסטוריה. להעלים ראיות. לא להשאיר עקבות. שאף אחד לא יחשוד אפילו. אלו היו הקווים המנחים שלי אחרי כל שימוש. נעשיתי כל כך מומחה וזריז בהשמדת הראיות, שפעמים רבות חשבתי על כך שבמהלך השנים רכשתי לעצמי מיומנויות של פושע מהשורה הראשונה.

אוף, שוב זה קורה לי. מנוע המכונית שלי מתחיל שוב להשתעל ולקרטע. איך שאני מכיר את העניין, הוא הולך לכבות בקרוב וייקח לי שעות לנסות להתניע. אני לא מבין למה זה קורה לי. דווקא יש לי רכב די איכותי. אולי לא מרצדס, אבל זה אמור לעבוד. למה זה כל הזמן נתקע לי?

הצעד הראשון איננו עומד לבד. אמנם הכרחי להתחיל דרכו על מנת להתקדם, אך כמו פסיעות של רגליים רגל אחת תמיד מלווה את הרגל השנייה. הצעד הראשון מכווין אותנו, אותי להכרה שאני זקוק לעזרה. שאני לא יכול לבד. האמירה החריפה של הצעד הראשון היא שהגעתי למצב של חוסר אונים. לפחות ביחס להתמכרות. אם לא מעבר לכך.  

למה נסמכה פרשת עריות לפרשת קדושים תהיו, ללמדך שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה.