מתחיל את הדרך הלא סלולה אל השפיות. להלחם נגד עצמי בעד עצמי.

זה התחיל בליל פורים או בעצם כמה ימים לפני פורים. אשתי ממש לא רצתה שאלך לאיזשהו מקום וממש אמרה שאם אני הולך היא תבכה כל הלילה ולא תוכל לדבר איתי לכמה ימים. מצידי ממש הייתי חייב ללכת למקום הזה אבל היא ממש היתה בפאניקה.

ותועלת גדולה היתה לכל ישראל מצדקותו של יוסף ובפרט בגלות מצרים, שאע"פ שמצרים היתה מקום טומאה וערוה יותר מכל הארצות והמדינות בשפלות, היו כל ישראל יכולים לשמור בריתם.

כשאנחנו אומרים שאנחנו מוסרים את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים (הצעד השלישי), מה בעצם זה אומר, האם מעכשיו אנחנו לא עושים יותר כלום ורק מחכים שהוא יעשה הכל עבורנו? אז זהו, שלא. אנחנו לומדים לקחת אחריות על כל מה שבתחום שלנו, ולתת לאלוקים את החלק שלו בסיפור.

אחי ורעי לדרך, בחיל וברעדה, בפחד ומורא. בהודאה על העבר, ובתפילה על העתיד. אני מסיים היום 90 יום.

נפצים רעשים תחפושות איזה כיף פורים. ממש כיף. בשנים עברו זה גם היה זמן ככה ללגום. ממש ככה לשתות ״עד דלא ידע״...וד״ל. אבל עכשיו אני יושב בבית שלי וכותב בפורום. של שמור עיניך, פורום של מכורים.

רואים מכל זה שיוסף היה מיוחד בענין זה, שהגם שהיה בארץ מצרים מקום הטומאה ערות הארץ, אעפ"כ שלט על עיניו שליטה גמורה בכל המצבים וכבשן תחת ידו בגבורה עצומ.

והנה אשת פוטיפר מלבד זאת שרצתה לפתות את יוסף למעשה עבירה, רצתה גם להכשילו שיתן עיניו ויסתכל בה.

יום(כ)פורים היה היום (כמעט) הכי שנוא עלי בשנה. עוד כמה ימים נחוג אותו, זו סיבה מספקת עבורי בכדי להיזכר בתחושות מפעם, להודות לאבאל'ה על מה שנתן לי היום. ולספר מדוע לדעתי חוויתי זאת בעבר, ואיך זה שהיום אני חש אחרת לחלוטין.

ענין שמירת העינים ושאר עניני קדושה השייכים לזה מיוחסים בספרים הקדושים במיוחד ליוסף הצדיק. שהרי נסיונות קשים הביאה עליו אשת אדונו לפתותו למעשה עבירה.

פורים שלי כל השנים היה אחד הרגעים המרוממים בכל השנה כולה. מעבר לעובדה שאני מנגן, וזה ממש ממש מיוחד בשבילי לנגן בליל פורים מבוסם, וממש להזדהות עם הנגינה והשירה.

לא בכיתי בפורים הזה. איך זה יתכן? איך יכול להיות שמעט הדמעות שלי, היו דמעות של אסירותודה? איך יכול להיות שבמקום 'טהר ליבנו' שרתי 'טוב להודות'? יש רק סיבה אחת, אבא, נתת לי את אומץ לרדת לתהומות נפשי ולחבק אותם. לקבל אותם כחלק ממני. להפסיק להדחיק.

בפורים, ורק בפורים אני שומע את התשובה בכזו בהירות, בכזה אור. התשובה מוחלטת... התשובה היא כן! למרות הכל אנחנו יהודים. אנחנו אהובים, בשבילנו נברא העולם, אנחנו רצויים לפני המלך...