המקום: סלון הבית שלי. הזמן: ליל שבת, או יותר נכון סעודת ליל שבת שהתארכה... השעה: 23:11 הדובר: הבן שלי: אבא, מי המציא את 12 הצעדים... אני: שני אלכוהוליסטים שנפגשו ב 1935. זה עזר להם עם אלכוהוליזם שלהם. הוא: אה. זה כבר הרבה זמן.. אני: נכון. הוא: וזה עובד גם היום? אני: כן. מאוד. אני חי ככה וזה משתפר מיום ליום. רגע, הצטרף בן נוסף לדיון, ומה זה צעד 4?

וכן למדנו מיוסף שזוהי משימת כלל ישראל באופן מיוחד בתקופה שלפני הגאולה העתידה, ה"ה דורינו דור עקבתא דמשיחא.

היה שם משהו מיוחד, משהו בלתי נתפס לתיאור, היה שם חיבור, אהבה וכנות. איך הגדיר את זה ״נתן במתנה״ בקולו הרגוע השקט והמדוד - זה היה אנטי תזה לתאווה. אנטי תזה ללסבול לבד ולשתוק. אנטי תזה לחושך ולהכחשה ולהדחקה. אנטי תזה לעצמינו ולמה שחשבנו (בעיקר רע) על עצמינו כל השנים.

קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להסביר את האלף הקטנה של המילה הראשונה בחומש ויקרא. מהסברו של בעל הטורים - רצונו של משה שלא לבלוט מענווה. להידמות ככל האפשר לנביא אומות העולם, בלעם. ועד להסברו של הרמב"ן הענווה היא כל עניין הקרבת הקרבנות, נועדה להתקרבות אל הבורא.

ובסוף, בכזו פשטות, שורות שורות חבוקות ומאוחדות, אף אחד לא מתבייש או מהסס, שרנו ביחד את שירת הנשמה, היה לי טוב, לא הרגשתי אורות, לא התחננתי, לא בכיתי, אבל הרגשתי שלווה, הרגשתי ממש את מה שאנחנו אומרים בתחילת כל מפגש, יצרנו קשר אמיתי, הגענו הביתה...

וע"י שיתחזקו ישראל בשמירת הראייה נעשים ראויים לגאולה העתידה ומקרבים אותה. שהגאולה העתידה תלויה בעמידת כלל ישראל בנסיונות בעניני קדושה, ובמיוחד בשמירת הראייה.

הכנס השנתי שהתקיים ביום שני, נערך במרכז הכנסים משכנות שאננים בירושלים, בבתי השכונה שהיתה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. אחד המשתתפים העיר שהמתיישבים הראשונים במקום היו צריכים הרבה אומץ כדי לצאת מהחומות, בדיוק אותו מהלך ואותו אומץ שהיה נדרש לחברים שהגיעו לכנס...

אחת הבעיות המרכזיות שלנו היא חוסר היכולת לקבל את עצמנו, אחרי שנים רבות כל כך שבהן אנחנו פועלים נגד כל מה שאנחנו רוצים או מאמינים, וקשה לנו להאמין שאנחנו ראויים, טובים ומקובלים. אבל כשאנחנו מגיעים לכנס ואנחנו רואים כל כך הרבה אנשים נורמליים שסובלים בדיוק כמונו, והם מקבלים אותנו כפי שאנחנו, זה נותן לנו את ההזדמנות והאפשרות לקבל את עצמנו.

ולכן יש לכל אחד השפעה על כולם ע"י רוח טהרה וקדושה שמכניס בעולם ע"י מעשיו.

ברחוב השתרר שקט וגם בלב שלי. הנה, בפעם הראשונה מאז הצטרפתי לתוכנית אני רואה את אחת מההבטחות מתקיימת בזמן אמת: פסעתי בתוך העבר ולא מתוך מזוכיזם אלא מתוך שמחה.

דווקא ברגעים של התרוממות הרוח, נראה שהתרוממנו גבוה מדי... עפנו. התפזרנו לכל עבר. במקום נחיתה רכה קיבלנו התרסקות קשה. לרבים מהמכורים זה קורה לא פעם – הכל מקסים, הסיטואציה חיובית, התחושה הנהדרת תורגמה 'לחגיגה' גדולה עם ה... תאווה. פלא, לשם מה לחגוג שמחה גדולה יוצאת דופן, בסדרת פעולות מכאיבות. מאוד.

אבל אם בכל זאת אני צריך לבחור את הרגע בה"א הידיעה, אזי עבורי זה היה דוקא אקורד הסיום. אחרי שכל המילים כבר נאמרו, כל החיבוקים כבר חובקו, כל הצחוק כבר נצחק, והמנחה ביקש מכולם להצטרף לשירת "ואפילו בהסתרה". מי כמונו המכורים שזכינו למתנת הניקיון יודעים ש"אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בודאי גם שם נמצא השם יתברך".

בערב באתי והייתי המום, המום לגמרי, כולם כאן אנשים רגילים, כולם חכמים כולם נבונים כולם יודעים את התורה (עדיין לא מוכשרים כמוני...) אבל אנשים לגמרי כמוני, שמעתי את המסרים, ישבתי בצד, שיחקתי אותה הגיבור של השכונה, מבפנים הייתי מפורק לגמרי מצד אחד, אבל מהצד השני הרגשתי חמימות מטורפת, כמו יד רכה של אבא אוהב שמלטפת, הרגשתי שאני במקום הנכון.

לקראת הכנס השנתי של שמור עיניך, ראיתי חבר ששאל שאלה כנה שהטרידה אותו, מה החגיגה הגדולה? הרי בסופו של דבר מדובר על תאווה, דברים שאף אחד לא אמור להתגאות בהם, אז גם אם יש צורך להיפגש בקבוצות לצורך ההחלמה, עדיין אפשר לשמור על פרופיל נמוך ולהימנע מרעש וצלצולים וחגיגות גדולות ומרשימות.