החסד הוא מסימני ההיכר של יהודי, אמרת גומל חסדים אמרת יהודי. נראה שאין גדולה מגמילות החסדים, נתינה מוחלטת. לדוגמא אחת הפסגות הגבוהות של חסד היא דווקא עם מת בגלל שאינו יכול להשיב. היינו מזהים טוב אינסופי עם המילה הזו, אך לא, בפרשת העריות משתמשת התורה בלשון חסד ביחס לאיסור הנורא של יחסי אח ואחות - 'חסד הוא', לא פחות.

"הנה ידוע הוא כי כל מצות אשר צוה ה' לעם קדושו הם מצות שיכול האדם לעמוד בהם ויטה עצמו אל הרצון לעשותם, זולת מצות פרישת העריות הוא דבר שנפשו של אדם מחמדתן ואונסתו עליהם לעשותם, זולת בהתעצמות הרחקת ב' דברים מהאדם, והם מרחק הרגש ראות העין, ומרחק בחינת החושב, ואם ב' אלו לא יעשה אין אדם שליט ברוח זה לכלותה ממנו, כי כל שלא תהיה לו הרחקת הרגש הראות בדבר הגם שירחיק בחינת החושב לא ישלוט בעצמו לכלות ממנו הכרח החשק.

שלום חברים, תודה על אהבתכם, בזכותכם אני נפתח כל יום קצת יותר ולומד לקבל את עצמי ולעשות שלום עם עצמי, ולאט לאט גם עם העולם ואלוקים.

בקורסים לנהיגה מתקדמת מלמדים מה לעשות כאשר אדם נוסע ברכב ובאמצע הפניה הרכב מתחיל להחליק, האינסטינקט שלנו הוא לסובב את ההגה לכיוון ההחלקה, ולבהות בתהום ההולך ומתקרב בבעתה, בעוד הדרך הנכונה לצאת מכזה מצב היא לסובב את ההגה עד הסוף בנעילה נגדית לכיוון שאליו רצינו להגיע, וללחוץ על דוושת הגז בכל בכח, מה שיקרה זה שהגלגלים יתחילו לפרפר קצת ברגעים הראשונים, אך לאט לאט הם יקבלו חזרה את האחיזה בקרקע והרכב ימשיך לכיוון שאליו ההגה פונה.

העלם עיניך מאשת חן וכו' והיא אשת איש, כי אפשר שלא תהיה יפה אבל היצה"ר נותן לה חן בעיני רואיה, וז"ש פן תלכד במצודתה כי היא אינה רק מצודת היצה"ר.

רבים מאיתנו סובלים מפרפקציוניזם, הן בחיים בכלל והן בהתמודדות עם התאווה. אנחנו לא מתחילים את העבודה של הצעדים והתכנית כי אנחנו מפחדים שלא נוכל להתמיד בכך כשנגיע לבית אבות ונהיה בני שבעים ולא יהיו קבוצות מתאימות, או שאנחנו תקועים שנים בתוך פרוייקטים לא גמורים כי תמיד אנחנו חולמים שיום אחד נסיים אותם "כמו שצריך".

מה שמרגיש האדם משיכה מיוחדת והנאה מהסתכלות או דיבור וכדו' אינו אלא הנאה דמיונית, יצירה מחודשת של היצה"ר, שאם היתה זו אשתו לא היה לו הדבר כן כלל, וגם אצל בעלה אינו כן, ורק משום שהיא אסורה לו יש כאן כח הדמיון של מים גנובים ימתקו, ע"כ.

מהם הסימנים המעידים לכך שאני צריך לקבל את זה שאני אובססיבי ולבקש עזרה מחבר ומאלוקים, מתי לעומת זאת - אני יודע שהדברים כן בכוחי, שיש ביכולתי לשנות, שזה לא עניין של אובססיה?

ה' אוהב כל יהודי, אבל אותנו - כן כן, אלו המכורים לתאווה - הוא אוהב יותר מכולם. הוא רוצה אותנו קרובים קרובים אליו, מסורים אליו וכאלו שהחיים שלהם יהיו צמודים אליו בכל רגע ובכל החלטה. נכון, הדרך להגיע לכך היתה מטורפת וכואבת בטירוף, עד כדי כך שהייתי בטוח שה' בכלל שכח ממני או אולי אפילו שונא אותי. ח

שמעתי בשם הגה"צ ר' אביגדור מילר זצ"ל שהסביר, שכל ענין יצר ההסתכלות והמשיכה לכל זה הוא רק דבר דמיוני כדוגמת בלון מנופח שבדקירת מחט אחת מתפוצץ כולו ולא נשאר ממנו זכר.

זיכרון, דמעות. אני חסר אונים מול דמעות, בעיקר כשהן זולגות מעיניים של אנשים שאני אוהב. זוכר את ההרגשה של ילד קטן שקם באמצע הלילה ורואה את אמא האהובה בוכה חרישית על הספה בסלון, בחושך, לבד. חוזר חרישית למיטה, ולא מצליח להירדם, לא מצליח להפסיק להקשיב לבכי ולהתייפחויות החרישיות.

הרבה פעמים חברים חדשים שואלים למה צריך להצטרף לקבוצה כדי להחלים? איזה מידע שמקבלים בקבוצה אי אפשר לקבל בקריאה של מדריך? למעשה, התכנית של הצעדים היא תכנית שכל אחד יכול לקרוא וליישם לבד, אז מה הדגש הזה שיש כאן כל הזמן על יצירת קשר עם חברים אחרים, שיתוף חברים, מאמן אישי וכן הלאה, למה אי אפשר להסתפק בקריאה של ספר הדרכה וליישם את התכנית כל אחד לבדו?

למעשה, הספירה של הנקיות יכולה להיות חרב פיפיות. מצד אחד יש לה מעלה גדולה בכך שהיא מציבה אתגר להמשך ההשקעה הלאה. מאידך היא יכולה לרסק ולשבור מי שלא מצליח לצבור ימים. יש משהו בעייתי בהתייחסות לצבירת ימי נקיות בפני עצמן. אנחנו הרי לומדים בתכנית לייחס את הנקיות ואת התוצאה לאלוקים ולהשתחרר מכל צורה של אגו כיצד זה מסתדר עם ייאוש כאשר באה נפילה?

יש בנסיון ההסתכלות סיבה מיוחדת שנחלש כח היצר אחרי שכבר ניצחו כמה פעמים, כיון שבאמת כל היצר הזה הוא כולו דמיון אין בו שום הנאה אמיתית כלל.

עד שהגעתי לפה לתוכנית אז תמיד נלחמתי בתאווה. נלחמתי ברצון, בתשוקה, בהנאה ובכל דבר שיש. ניסיתי הכל ושום דבר לא הלך לי. לא הבנתי איך אם אני נלחם כל כך חזק בחטא הזה אני בכל זאת לא משיג תוצאות. איך אני מתפלל וזה לא עובר ונעלם לי. איך כל כוח וקבלה ורצון בעולם לא מצליחים להכניע את זה...