שמור עיניך שמחים להציג את האתר החדש לצעירים, המיועד לעזרה להתמודדות עם אתגרי הגיל והזמן. באתר ישנו מידע רב בסרטונים מושקעים המותאמים במיוחד לצעירים.

בקבוצת ווצאפ של שמור עיניך מישהו שיתף שאישתו שוב תפסה אותו ושהוא שוב שיקר לה, רק שהפעם היא החליטה שהיא רוצה להתגרש, סופית. קמתי בבוקר (לחגיגות ה-90 יום שלי, באסירות תודה) וראיתי את ההודעה שלו. החלטתי לחתור למגע ושלחתי לו הודעה אם הוא מעוניין לדבר. הוא ענה שכן, והתקשרתי אליו.

היום אני מציין שנה וחצי נקיון. שנה ושש חודשים. 548 יום. אסירות תודה לאלוקים שהביאני עד הלום, בכוחו ולא בכוחי. ממש בכוחו, כי אני אפילו לא הייתי בהחלמה כל הזמן הזה, וגם כשכן הייתי בהחלמה לא תמיד היה איכפת לי מההחלמה... והיום אני מציין זמן כל כך גדול.

חשבון הנפש אינו 'סביב המטרה', היכן אני אוחז, להיכן כבר הגעתי, אם אני רחוק מהמטרה או לא, אלא הוא 'סביב הדרך'.

יש משפטים כאלו שנתקעים בזיכרון, לא בגלל שהם מיוחדים אלא סתם ככה, אולי בלי סיבה. משפט אחד כזה שמעתי כשהייתי ילד בערך בגיל שמונה או תשע, בשיחה של אמא שלי עם חברה שהתלוננה באזניה על הילד שלה שכל בוקר קם רטוב כי הוא מרטיב במיטה. היא היתה מאוד לחוצה מכך ואמא שלי ניסתה להרגיע אותה ואמרה "נו, מה כל כך נורא שהוא מרטיב, תני לו שיהיה לו חם וטוב"...

במקום הולדתי לא היו רמזורים. אני לא זוכר את הגיל המדויק (חמש?!), בו "נחשפתי" לראשונה לרמזור, אבל את הפעם הראשונה שעמדתי לחצות מעבר חציה מרומזר אני בהחלט זוכר. היא נצרבה בתודעתי, ולא בגלל שברמזור שמולי היה רק אדום וירוק (בלי האור צהוב, בדיוק כמו בהתמכרות שלי – או או), מה שתפס אותי באופן יוצא דופן היה האיש האדום שעמד בסבלנות, ופתאום כאילו בלי סיבה הוא הפך את עצמו לירוק והתחיל ללכת..

אותו מטפל הדגיש בפניי את הייחודיות של השיטה שלנו. בדרך כלל מקובל לצעוק ולמחות באלה שנופלים בתאווה, שיתאמצו יותר וכדו'. אבל אצלנו מ-ק-ש-י-ב-י-ם. קודם כל, שומעים מה עובר עליך, מבינים מאיפה אתה מגיע. אותו מטפל גם טען, שהרבה בעיות חינוכיות בימינו היו יכולות להיפתר טוב יותר, אם היינו מפסיקים לצעוק ומתחילים להקשיב.

מיום ליום פוחת הרושם של הסבל העצום שהייתי נתון בו. הזיכרונות מיטשטשים. אני מתקשה לזכור בצורה מוחשית את הרגשות הכואבים. גם ה"דקירה" החזקה שחשתי בכל מעמקי אישיותי, ברמ"ח איבריי ושס"ה גידיי כבר התקהתה מאוד. כתוצאה מכך, מיום ליום אני פחות מרגיש את הצורך הקיומי להתרחק מאש התאווה. אני פחות מרגיש שעליי להיאחז בפעולות ההחלמה כאדם טובע הנאחז בחבל הצלה.

המצב של הצלחה והשגה אין לו משקל בעולם העבודה. נתינת ערך להצלחה והשגה שייך בעולמם של הגוים. אצלם מכבדים רק ההשגה, כי הדרך וההשתדלות הם רק אמצעים להגיע להשגה.

מצבו של האדם נמצא תמיד באחד משני השלבים, או שנמצא בשלב של חושך דהיינו לפני ההצלחה וההשגה, או בשלב של האור אחרי ההצלחה וההשגה.

"ככה חבר בכיר בתוכנית אמר לי" - - - וואלה, חשבתי לי, השתדרגנו. לא סתם חבר, או אפילו חבר "וותיק", חבר ב-כ-י-ר. מעניין מה השלב הבא, הוספתי להרהר בתוגה. בטח חבר "בכיר מאוד", לאן נעלם המכור "המוסמך".. המחשבה הבאה היתה, שכנראה פנינו מועדות לחבר "עצום", כביר משובח מפואר מרומם ונשגב... אבל איכשהו זה לא התגלגל לי מספיק על הלשון, אז התפשרתי בסוף על אדיר. זהו. מכור אדיר.

ואז, זה מזכיר לי משהו. זה ממש כמו עם התאווה. במיוחד בשלבים המתקדמים של מחלת ההתמכרות שלי. אני מתיישב מול המסך, והרבה פעמים זה בכלל לא הטעם שלי, זה אפילו דוחה אותי, לא לזה התכוונתי, אבל אני ממשיך לצרוך את זה. למה? מה זה נותן לי חוץ מסבל?

אנו שמחים להודיע על פתיחת שירות של הודעות יומיות קצרות של חיזוק בווטסאפ.

אם אתה מכיר את התחום של קידום אתרים בגוגל ומעוניין לעזור לשמור עיניך להגיע למספר רב של אנשים הזקוקים לעזרה, נודה לך אם תיצור איתנו קשר.

אין תכלית העבודה להשיג את המטרות, אלא "תכלית העבודה היא העבודה עצמה".

התפילות שלי וההבטחות שלי שבאו מעומק ליבי נטעו בי תקווה כל פעם מחדש שאולי הפעם. אולי הפעם זה יעבוד לי, ואלוקים יקח ממני את היצר הרע הזה שאני לא הייתי מסוגל להתמודד איתו. הייתי שופך את ליבי לאלוקים שיקח ממני את היצר הרע הזה משום שאני לא מסוגל להתמודד איתו.

בן-לילה הוא כבש בסערה את כולם, חולף בסיבוביו המהפנטים על פני כל המגזרים. במהרה גם אני מצאתי עצמי אוחז באחד כזה, מסובב אותו במרץ ואף מחשבותיי מתרוצצות להן כהרגלן...